ידיים למעלה, זה שוד?
למרות הליהוק המשעשע, מורגן פרימן, ויליאם ה. מייסי וכריסטופר ווקן לא מצליחים להציל את "שוד המושלם" מלהיות קומדיה מפוספסת ומשמימה
"השוד המתוחכם" הוא סרט נינוח, עצל משהו, ומשעשע לפרקים, שמתענג על שלושת השחקנים האהובים, המוכרים, והלא כל כך צעירים, שניצבים במרכזו. כשלעצמו הליהוק של מורגן פרימן, ויליאם ה. מייסי וכריסטופר ווקן לסרט "שודים" בו הם עצמם השודדים, אמור להיות סוג של בדיחה, והסרט עושה כל שביכולותו על מנת להשתעשע אתם, לצחוק עליהם ועל חשבונם ולהיות חביב ומצחיק. האם הוא מצליח? לא ממש.
רוג'ר (ווקן), שעובד כשומר במוזיאון לאמנות כבר שנים, מתמודד עם השיעמום והרפטטיביות של עבודתו על ידי פיתוח עניין חולני באמנות, ואובססיה ספציפית לגבי ציור אחד, בו נראית נערה חולמנית על חוף הים. הוא הוזה תרחישים בהם הוא נותן את חייו בהגנה עליה מפני שודדים. מה רבה מורת רוחו כשהוא לומד כי התמונה עומדת להיות מועברת לדנמרק, וכי המוזיאון עצמו יוקדש לאמנות קונספטואלית מודרנית.
למזלו מגלה רוג'ר כי הוא לא לבד, וכי צ'רלס וג'ורג' (פרימן ומייסי בהתאמה), שני קולגות, חולקים עמו את האהבה ליצירות עליהן הם שומרים. צ'רלס עמל בביתו על רפרודוקציות של ציור מפורסם בו נראית נערה עם חתול, שתלוי בחדר במוזיאון בו הוא ניצב מדי יום ביומו, וג'ורג' נהנה לחקות את העמידה של פסל קלאסי לידו הוא עובר באופן קבוע במסגרת עבודתו כשומר הלילה של המוזיאון. השלישיה מחליטה לעשות מעשה, ולגנוב את היצירות האהובות עליהם. מכיוון שהיחיד מביניהם שיש לו מיומנויות כלשהן במבצעים מסוג זה הוא ג'ורג, חייל לשעבר,הוא הופך למפקד המשימה.
מי מאתנו לא חשב עשרות פעמים בביקורים במוזיאונים כיצד מתמודדים שומרי הביטחון עם השעות האינסופיות אותן הם מבלים בגפם כשיצירות אמנות הן חברתם היחידה? קל לדמיין שאכן נוצרת מערכת יחסים מיוחדת בינם לבין היצירות הללו, וכי למעשה הם מכירים אותן יותר מכל אדם אחר, ומרגישים תחושת בעלות כלפיהן. כלומר, הבסיס הרעיוני עליו הסרט מבוסס תקף, הוא מנסה לכוון זרקור אל חייהם של האנשים הללו, ולבדוק מי הם בעצם.
לילה מוטרף במוזיאון? לא ממש
החמצה היא שעם כל האמפטיה והרצון הטוב, ומן הסתם מבניגוד לכוונות הבמאי, פיטר יואיט ("גארפילד"), מסתבר שהגיבורים שלו לא כל כך מעניינים. אין מספיק רגעים מצחיקים, הקשר הנבנה בין הדמויות לא באמת אמין, ולמעשה, הדמויות עצמן לא ממש אמינות. נדמה כאילו יואיט מסתמך לחלוטין על הכריזמה של שלושת השחקנים שלו, ולא באמת מצייד אותם בגגים ויזואליים של ממש, בדיאלוגים מצחיקים, או בדרמה כלשהי. ומכיוון שהשוד עצמו חסר יצירתיות ומטופש, ואין בו אקשן או סלאפסטיק, אז לא נשאר יותר מדי ממה להנות.
זה לא מקרה שרוב הקריירות של ויליאם ה. מייסי וכריסטופר ווקן מורכבות מתפקידי משנה. עם כל הכישרון שלהם, והחיבה של הקהלים אליהם, הם שחקנים קצת חד-מימדיים. הם אפילו לא מסוג השחקנים שתמיד עושים את אותה הדמות. הם שחקנים שהרגיסטר שלהם מצומצם כל כך שניתן לרכז אותו לכמה מניירות והבעות ספציפיות. בניגוד למייסי, שכמעט מעולם לא גילם תפקיד ראשי, ווקן אמנם השתלט בכישרון על תפקידי מכובדים בסרטים כמו "צייד הצבאים" או "מרדף בניו יורק", אבל תמיד היה בדמויות שלו ניצוץ של טירוף, שבלעדיו קצת קשה לדמיין אותו. למען האמת קיימת ציפיה של ממש לראות אותו בתפקיד דרמטי רציני ועגול של אדם שפוי לחלוטין. יכול להיות נחמד, לדוגמא, לראות אותו יוצא מהטייפקאסט ומוביל סרט רומנטי. אבל כנראה שיואיט הוא לא במאי מוכשר מספיק על מנת להדריך את ווקן לעשות משהו באמת שונה. ווקן נראה כמו סוג של זומבי בסרט הזה. כאילו הוא מנסה לא לעשות כלום.
נושרי האקדמיה לצחוק
למרות הפופלריות שלו, גם פרימן מעולם לא היה שחקן מגוון במיוחד, אבל הוא לפחות עושה הפעם משהו קצת שונה מהרגיל. צ'ארלס שלו הוא אדם מעופף, קצת סנילי וחסר ביטחון לחלוטין. לא מה שאנחנו רגילים לקבל מפרימן. אבל זה לא מספיק כדי להציל את הסרט מבינוניות.
האם הסרט היה עובד עם שחקנים אחרים? לא ממש, למרות שהוא בטח היה עובד קצת יותר טוב לו היה מלהקים עבורו שחקנים קומיים. יש כמה אנשים בעולם שכל עווייה שלהם מעוררת גיחוך, כמו, אתם יודעים, וויל פארל, אדם סנדלר. הקומיקאים המקצועיים. אנשים שיכולים לכתוב את השורות של עצמם, ולהדריך את עצמם, במידה והבמאי לא עושה זאת בשבילם. יואיט ניסה מן הסתם להפוך את הסרט למשהו קצת יותר מעניין מהקומדיה הסטנדרטית על ידי הליהוק הלא שגרתי, אבל התוצאה הפוכה לחלוטין. מצד שני, יש להניח שעם ליהוק אחר הסרט לא היה מופק בכלל, אז אולי בכל זאת הוא עשה את הדבר הנכון.
