רציחות פשוטות

קייסי אפלק, שהולך ומקבע את מעמדו כאחד השחקנים המעניינים של התקופה האחרונה, ונוטה להשתלב בהפקות איכותיות, מגלם ב"הרוצח בתוכי" את לו פורד, שריף צנוע וחביב בעיירה דרומית קטנה ומאובקת בשנות החמישים. אך החזות הצנומה והרגועה שלו מטעה. מתחת לפני השטח מסתתר סאדיסט פסיכוטי, שפועל בשיוויון נפש גמור גם כשהוא מבצע פשעים מחרידים. ג'סיקה אלבה מגלמת זונה, הפאם פאטאל התורנית, שמהווה טריגר להתפרצות האלימה של הגיבור, וקייט האדסון את בת הזוג של הגיבור.

אם אתם אוהבים את זה, שימו על זה טבעת

סרטים שמסופרים מנקודת מבטו של הבאד גאי בוחנים דרך קבע את עוצמתה של ההזדהות, והצופה יוצא מהם בדרך כלל עם מידע לא צפוי לגבי עצמו, ולגבי הכוח של החווייה הקולנועית לנטרל אמות מידה מוסריות. גם הפעם, כמו במקרה של אלכסנדר די לארג', גיבור "התפוז המכני", נסחף הצופה אחר גיבור כריזמטי אך מפוקפק, ומוצא עצמו בסיטואציה משונה בה הוא מקווה כי הרוצח יצליח לברוח.

הסרט עוקב אחר הטבעת המתהדקת סביב פורד, ומשרטט פרופיל פסיכולוגי של רוצח סדרתי מעוות, סוג של ג'ק המרטש, גרסת דרום ארה"ב. הניגוד בין הקסם האישי והפשטות של פורד לבין המעשים הלא אנושיים שלו מבלבל, מתסכל, ולא מפסיק להפתיע. את הקונטרה לאפלק נותנות דמויות משנה מאופיינות לעילא, וכמובן, הקורבנות. 

מערער אף יותר הוא האופי הספציפי של מחלת הנפש של פורד, שמנתב את האלימות שלו שוב ושוב לנשים אותן הוא אוהב. הפלאשבקים החוזרים ונשנים של פורד לחוויות ילדות טראומטיות מספקות סוג של רקע ומניע, ומנסות לשחזר את המנגנון הפסיכולוגי שמאפשר לו, או יותר נכון מאלץ אותו, לפעול כפי שהוא פועל. פורד מוצג כקורבן של הדחפים שלו. אבל ההנאה המופגנת שלו מהכניעה לדחפיו חזקה יותר, ובסופו של דבר הייצוג המפלצתי מנצח את הייצוג מעורר הרחמים.

פולנסקי היה אוהב את זה

אבל בכל זאת, קיימת כאן ללא ספק התענגות של ווינטרבוטום על עבודתו, שניכרת באלגנטיות של ההפקה, בהקפדה, ובהומור. ואכן, הומור שחור מהווה מרכיב מפתח בשפה של הסרט. התחושה כי לו הוא סוג של ליצן שטני מועצמת ללא הרף על ידי הדגשת האירוניה הדרמטית המובנית בתסריט בו לצופה יש רוב הזמן יותר אינפורמציה מאשר לדמויות על המסך. הסרט הוא סרט פשע עם עומק פסיכולוגי, ולא דרמה פסיכולוגית עם עלילת פשע, דבר שווינטרבוטום לא שוכח ולו לרגע.