גרסת הבמאית
"נשים ללא גברים", סרט הביכורים של הבמאית האיראנית שירין נשאט, ועוד סרטים שמוצגים בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות, מביאים את נקודת המבט הנשית על אזורי סכסוך
על מנת להנות מערב הפתיחה של פסטיבל סרטי הנשים ברחובות צריך להוריד הילוך. צריך להוריד הילוך כדי שהספיד באמפרים של מכון וייצמן לא יגרמו נזק בלתי הפיך לרכב, צריך להוריד הילוך כדי להנות מהעברית האולד סקולית בה השתמש ראש עיריית רחובות, רחמים מלול, בנאומו, וצריך להוריד הילוך כדי להתרגל לקצב המהפנט של סרט הפתיחה, זוכה פרס אריה הכסף "נשים ללא גברים", סרט הביכורים של שירין נשאט. אבל זה שווה את המאמץ.
"נשים ללא גברים", המבוסס על ספרה של שחרנוש פרסיפור, הוא סרט פסטיבלים במלוא מובן המילה. הוא איטי, עלילתו המעורפלת מכילה אלמנטים סימבוליים ואגדתיים, יש לו אג'נדה חברתית אותה הוא צועק מכל שוט ושוט, והוא מכיל כמה רגעים ויזואליים עוצרי נשימה, וכמה הברקות קולנועיות. אלן רנה, פדרו אלמודובר ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, נמנים לבטח על רשימת ההשפעות של נשאט, אמנית וידאו ילידת איראן החיה ויוצרת בארה"ב.
במרכז העלילה ניצבות ארבע נשים איראניות בימים שלפני ההפיכה של 1953. ארבעתן מדוכאות בצורה כזו או אחרת: האחת זונה, השניה נכלאת בביתה על ידי אחיה, השלישית מושפלת על ידי בעלה הבוגדני, והרביעית שבורת לב. שלוש מהן מוצאות נתיב בריחה מטאהרן לאחוזה מרוחקת, מפלט בראשיתי מהחברה הדכאנית, ואחת בוחרת בדרך פעולה אקטיבית יותר ומצטרפת לתא קומוניסטי. כל אחת מהן מחפשת את גאולת, במקום אחר, כשברקע המתח הפוליטי הולך וגובר והמפגינים יוצאים לרחובות.
סוג של תרגיל אסתטי
המשנה החברתית שהסרט מקדם איננה סדורה במיוחד, ולרגעים נדמה כי אמצעי המבע בה בחרה נשאט קצת מסיטים את תשומת הלב מהתוכן. צילום בהילוך איטי, זוויות צילום משונות והתענגות על ארכיטקטורה, יוצרים תחושה חלומית ומנוכרת, ועיצוב דמויות מסוגנן ומוגזם, כמו גם חתך דיבור איטי ומדוקלם, הופכים את הסרט כולו לסוג של תרגיל אסתטי. האם המסרים החברתיים מרוויחים משפה קולנועית כה מאתגרת? לא בטוח. למעשה נדמה כי האסתטיקה של פעילות פוליטית, כמו גם הויזואליה של הדיכוי הנשי, והכוח שלהן כסמל, מושכות אותה יותר מאשר קידום מסרים פוליטיים.
אבל נשאט ניחנת בעין נדירה לקומפוזיציה, ובחוש קצב מפותח, ובאהבה גדולה לתרבות ממנה היא מגיעה, שמבעבעת מבעד
לביקורת. המוזיקה, הלוקיישנים, בתי הקפה והדמויות השונות, מוסיפים לסרט חמימות נוסטלגית, מרעננת למדי בקונטקסט חמור הסבר של הסרט. גם אם הסרט לעיתים לא בדיוק מעודן, ולמעשה די קודר ואפלולי, אין להכחיש את התנופה היצירתית בה הוא עשוי, ואת העוצמה של הדימויים אותם אורגת נשאט.
מהגדה המערבית עד הבלקן
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים מתקיים זו השנה השביעית ברציפות, כשהשנה הוא מתמקד בנושא "נשים באזורי סכסוך מתמשך". מלבד ישראל איזור הסכסוך המתמשך האחר הנוכח בפסטיבל הוא הבלקן, עם תוכנית מסקרנת של סרטים מבוסניה הרצגובינה, בולגריה ומדינות בלקניות נוספות. כמו כן מציין הפסטיבל 120 שנה לעיר המארחת, רחובות, בתערוכה החולקת כבוד לנשים המייסדות של העיר.
במסגרת הפסטיבל יוצגו למעלה מ 60 סרטים באורכים שונים, ביניהם 17 סרטים ישראלים באורך מלא. למרות ש "מאיה", של מיכל בת אדם, הוא הסרט העלילתי הישראלי היחידי, הפסטיבל מספק הזדמנות נדירה לצפות במיטב היצירה הדוקומנטרית הנשית של ישראל, ובין השאר גם בסרט המדובר "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, שמוקרן בימים אלו בארה"ב. בסרט מעמתת חרסונסקי ניצולים מגטו וורשה עם חומרים מצולמים הלקוחים מסרט תעמולה נאצי אותו הפיקו הנאצים.
אירוע מרתק נוסף המתקיים במסגרת הפסטיבל הוא הקרנת מבחר מסרטי חלוצת הקולנוע אליס גי בלאשה, שצילמה את סרטה הראשון בשנת 1896. ד"ר אליסון מקמהון, בכירת החוקרות של בלאשה ויצירתה, מתארחת אף היא בפסטיבל. הפסטיבל יסתיים ביום שני, כשבטקס הנעילה יוקרן הסרט הצרפתי "חיים אמיתיים".