דור הפוזה
חוסר ערך של העיבוד הקולנועי של "ורוניקה מחליטה למות" הדכאוני נובע לחלוטין מכמה שהוא מאמץ את הפוזה הדכאונית של הגיבורה - כך שהסרט משעמם את צופיו למוות. אף אחד לא מבין את דני סגל והוא כל כך מיוסר
"ורוניקה מחליטה למות" הוא דיון תקף למדי בדרכי ההתמודדות עם דיכאון אובדני. הסרט מבוסס על הרעיון לפיו אדם מיואש ששונא את חייו יכול לראות את העולם באור חדש אם הוא לומד שהוא עומד למות בקרוב יותר ממה שהוא חשב. הסרט גם מביע דעה לגבי הקו הדק בין טירוף לשפיות, וגורס כי השפיות אינה אובייקטיבית או אבסולוטית, אלא מותנית בדעת הרוב. רעיון לא חדשני במיוחד, אבל בהחלט ראוי להתייחסות. חבל רק שאמילי יאנג, הבמאית, לא הצליחה להעביר את הרעיונות התאורטיים בהם עוסק סרטה בדרך קצת פחות ישירה, או לבנות סביבם עלילה קצת יותר מעניינת. גם הרעיון המבריק ביותר לא יכול לגרום לסרט איטי, משעמם וחסר השראה כל כך להתעורר לחיים.
ורוניקה (שרה מישל גלר) היא צעירה בת 28 שמחליטה לבלוע כדורים ולסיים את חייה על מנת לא להפוך לזומבית קרייריסטית ולא מסופקת כמו האנשים אותם היא רואה מסביבה. כשהיא מתעוררת היא מגלה כי היא נכשלה, אבל לא לחלוטין. הנזק שנגרם לה מהכדורים גרם לליבה נזק בלתי הפיך. השורה התחתונה של מצבה הרפואי המורכב היא שהיא עומדת למות בשבועות הקרובים, ואין כל דרך לדעת מתי.
מצוידת בידע הלא השגרתי לגבי תוחלת חייה משוטטת ורוניקה במוסד לחולי נפש בו אשפזו אותה הוריה, ולאחר נסיון התאבדות נוסף היא מתחילה לגלות עניין מחודש בחיים, ובעיקר בבחור בשם אדוארד שאיבד את יכולת הדיבור לאחר ששכל את זוגתו בתאונה. ורוניקה מתחילה גם לנגן בפסנתר, ובניגוד לעצתו של מנהל המקום, דוקטור בלייק (דיויד ת'יוליס, הזכור מ"עירום"), מחליטה כי היא מעוניינת לצאת מהמוסד הסגור ולנצל את ימיה האחרונים עד תום.
הצופים מחליטים למות
חייבת להיות דרך לספר את העלילה הזו, המעניינת בסך הכל, בצורה קצת יותר מלאת חיים. רק בגלל שהגיבורה דכאונית והתאבדותית זה לא אומר שגם הצלם, העורך והבמאי צריכים לחקות אותה ולייצר סרט כל כך שפוף, מהורהר ונטול אנרגיה. הסצנות, שברובן לא ממש קורה כלום, משתרכות אחת אחר השניה ללא כל אפקט מצטבר, ולא נראה כאילו למישהו מיוצרי הסרט אכפת אם הצופה ער או לא. העובדה שמדובר בסרט רציני וחמור סבר העוסק בנושאים כבדי משקל ומבוסס על ספר של סופר ידוע שם (פאולו קואלו) אינה סיבה לשעמם את הצופים עד, ובכן, מוות.
באפי של שרה מישל גלר היתה לכשעצמה דמות מיוסרת למדי כך שקל להתרגל אליה בדמות צעירה מדוכדכת ומסכנה. היא מעולם לא ניחנה במנעד רגשי רחב במיוחד אבל היא מתאימה לתפקיד. גם את דיויד ת'יוליס נחמד לראות בתפקיד הפסיכיאטר, סוג של דוקטור האוס נטול קופצניות או טירוף (אבל עם הפוטנציאל לשניהם). אבל לאף אחד מהם לא מספק התסריט אתגרים משחקיים של ממש להתמודד עמם.
עינוי סיני
נדמה כאילו יאנג מתחמקת מכל מה שמריח ממניפולציה רגשית, ובדרך שוכחת שגם ללא מניפולטיביות צריך בכל זאת קצת דרמה כדי לסחוב את העניין של הצופה עד סוף הסרט. סיבה כלשהי לראות את הסוף ולא לצאת מן האולם. אין בסרט עלילות משנה, (למרות שיש אחת או שתיים שמתחילות ולא נפתרות), אין בסרט דמויות מעניינות או כריזמטיות, ואף אחד לא עושה כמעט כלום. יש סיפור אהבה, אבל הוא מאופק עד מוות. ההתמודדות של הדמויות הראשיות עם הניורוזות שלהם היא למעשה מרכז העלילה, וזה פשוט לא מספיק פוטוגני.
בעלי הטולרנטיות הגבוהה יותר לאיטיות ושיממון יצליחו להגיע מן הסתם עד סוף הסרט, שמוכיח כי בכל זאת לא מדובר בכישלון מוחלט, ושיש מחשבה מינימלית מאחורי הסיפור (שמן הסתם קואלו אחראי לה). ברגעים האחרונים, האופטימיים יותר של הסרט, הוא קצת מתעורר לחיים בכמה סצנות סנטימנטליות, שגם להן לא היה מזיק ווליום קצת יותר גבוה, לו זה לא היה מתנגש עם הסגנון האנמי של הסרט כולו. אבל זה לא מציל את הסרט הזה מהתואר "שעמומון המחץ של השנה". "ורוניקה מחליטה למות" וסרטים כמוהו, הם הסיבה לכך שלסרטי ארט האוס יש שם רע כל כך.
