מלחמת שולל
למרות תיבול של הומור שחור, הסרט החדש של טוד סולונדז, "חיים בזמן מלחמה", היא יצירה רוויית אכזריות ומרירות שמתירה את הצופה עם תחושה של זיוף
טוז סולונדז ("אושר", "פלינדרום") הוא לא במאי לכל צופה. הנושאים המענינים אותו הם אומללות, קטנוניות ואכזריות אנושית, ולא במפתיע, אלו לא נושאים שכיף או קל למרבית הצופים להתמודד עמם. התבלין שלרוב עוזר לסולונדז לגרום למנה הגדושה של פדופיליה, טיפשות, נטישה, אנוכיות ודחייה אותה הוא מגיש להפוך לאכילה הוא הומור שחור, ומבט אנליטי חודר ובלתי-מתפשר על הסיטואציה והדמויות. עם זאת, מה שבאמת הפך את יצירתו בשיאה לחדה ופופולארית, למרות האכזריות, היא כנות בלתי מתפשרת שעברה מהמסך ישירות לקהל. מעל לכל, סרטיו הטובים הכילו קמצוץ של אמת, רכיב נדיר ויקר בשפע הזיוף הקולנועי הסובב אותנו. למרבה הצער, סרטו החדש, "חיים בזמן מלחמה" ממשיך להיות אכזרי ומריר, אך למרות התיבול הנדיב של הומור שחור, הפעם התחושה אינה אמיתית, אלא מזוייפת, ומותירה סרט חסר משמעות של ממש.
"חיים בזמן מלחמה" הוא מעיין סרט המשך לעלילת "אושר", סרטו הטוב ביותר של סולונדז עד כה. עם זאת, למרות שדמויות סרט ההמשך הן אותן הדמויות, סולונדז החליף את כל השחקנים, לעיתים בשונות קיצונית לליהוק של הסרט המקורי. פיליפ סימור הופמן השמנמן והבלונדיני, למשל, הוחלף בשחקן הרזה והשחור מייקל ק. וויליאמס ("הסמויה"). עלילת "אושר" נסובה סביב שלוש אחיות במשפחה בלתי מתפקדת, שבעלה של אחת מהן התגלה במהלך הסרט כפדופיל, ובסופו נתפס ונכלא. "חיים בזמן מלחמה" נפתח כעבור עשור, עם שחרורו של אותו פדופיל מהכלא, ומתאר את מצבה העגום של משפחת שלוש האחיות, ואת חיפושו של האב הפדופיל אחר בנו הבוגר.
כיעור שגובל באנטישמיות
רמת הכיעור שסולונדז מגיעה אליה במשפחה היהודית במופגן ןבמובהק המתוארת בסרטו גובלת באנטישמיות. לא נראה שזו היתה כוונתו הראשונית, וכנראה שהוא שונא את כל בני האדם במידה שווה, ללא הבדל דת, גזע ומין; אך האופן שבו הוא נהנה להציג פגמים שהם על סף הסטריאוטיפים האנטישמיים מעוררת לא מעט אי-נחת. גם אם מתעלמים מאי-נוחות זו, ומייחסים ליוצר מיזנטרופיות גרידא, נראה שהמבט המיקרוסקופי על חולשות ופגמים הפך מתיאור חודר וכנה למניירה אוטומטית. סולונדז עדיין יודע לביים מפגשים בינאישיים לכאורה בנאליים שעובר בהם חשמל, אבל התוצאה הכוללת מותירה טעם חמצמץ של פספוס, ותחושה חלולה של סתמיות. היכן ש"אושר" פילח את יחסי הדמויות כמו איזמל חד, "חיים בזמן מלחמה" נותר שטחי.
בתחילת דרכו, סולונדז בחן את דמיות סרטיו על לא מעט אמפטיה. הן היו אומללות, אכזריות, קטנוניות ואטומות, אבל ניתן היה לחוש בהן אמת רגשית ואנושיות אותנטית. עם הזמן, נראה שהוא בחר לנטוש אמפטיה זו (אולי לטעמו גם זו חולשה אנושית בזויה?), והתרחק אט-אט מהדמויות ומכל רגש אנושי חיובי. עתה, למרות כשרונו כבמאי ויכולתו לנתח מצבים משפחתיים וחברתיים, התחושה היא פחות של שותף, ויותר של מפעיל בובות סדיסט, או גרוע מזה, של אספן פרפרים שמתענג על שיפודם באמצעות סיכות.
