בלתי נסלחים

הבעיה המהותית ב"בלתי נשכחים", סרטו החדש של סילבסטר סטאלון בתפקיד משולש ככוכב, כתסריטאי וכבמאי, היא שהוא לא עומד בציפיות. הסרט מפומפם בכל מדיה אפשרית כחזרתם הגדולה של כוכבי השרירים הענקיים של שנות השמונים, נבחרת-על של ענקים שבראשם סטאלון, שוורצנגר, ברוס וויליס, מיקי רורק וג'ט לי, אבל בסרט עצמו מסתבר שלשוורצנגר ולברוס וויליס יש הופעת אורח קצרה וסמלית בלבד, נטולת אקשן, אותה אתם מוזמנים לחפש כבר עכשיו ביוטיוב. פרט לכך, אמנם בסרט מופיעה נבחרת שבראשה ניצבים סטאלון וג'ט לי (ורורק בסצנה נטולת אקשן גם הוא), אך חוץ מהם היא מורכבת רק מכוכבים קצת פחות ידועים כמו דולף לנדרוגן, ג'ייסון סטת'הם ואחרים. למרבה הצער גם נבחרת זו, בעלת פוטנציאל רב לקאמפ עסיסי ולנוסטלגיה מתקתקה, מפספסת על המסך.

העלילה מספרת על קבוצת שכירי חרב מחוספסים בראשות גבר-על בשם בארני רוס (סטאלון) שמגוייסת על ידי סוכן סי-אי-איי מסתורי (ברוס וויליס) למשימת התאבדות במדינה דרום-אמריקאית שנשלטת על ידי דיקטטור רצחני. כל המשתתפים במשימה הם דמויות שלאף אחד, כולל הם עצמם, לא ממש איכפת אם יתפגרו במהלכה. הדבר נרמז בשם הסרט המקורי באנגלית, The Expendables, שאמנם קשה לתרגום לעברית באופן קצר וקולע ("המיותרים", או אולי "חסרי החשיבות" הן שתי הצעות קרובות בשליפה מהשרוול), אבל ראוי לציין בתסכול ש"בלתי נשכחים" הוא תרגום למעשה הפוך שלו.

שומר מסך לחדרי כושר

כסרט אקשן, "בלתי נשכחים" לא ממש מלהיב. עולם הקולנוע התקדם מאז שנות השמונים, ובשביל לעורר תגובה בקהל, גברים שריריים ומיוזעים שיורים בעשרות רעים על רקע אש ותמרות עשן צריכים להיות הרבה יותר דינאמיים ממה שרואים בסרט שביים סטאלון. גם התסריט בנאלי, בניגוד לסרטי האקשן הטובים ביותר של שנות השמונים ("רמבו" הראשון, "הטורף"), שהיו מבוססים על סיפור ועל דמויות שנותרו חקוקים בזיכרון עד היום. אילולא נבחרת הכוכבים הקשורה ב"בלתי נשכחים", לא נראה שמישהו היה שם לב אליו, בארצות הברית או בשאר העולם.

עם זאת, כוחו הפוטנציאלי של "בלתי נשכחים" היה טמון לא בהכרח בתצוגת האקשן שלו, אלא דווקא באפשרות של מבט מחודש ואירוני על עולם הדימויים ותפישת העולם שיוצגה בסרטי הטראש של שנות השמונים, כפי שבאו לידי ביטוי במיוחד בסרטי חברת קאנון שפרחה בהוליווד של אותן שנים בהנהגתם של מנחם גולן ויורם גלובוס הישראלים. בסרטים אלו לרוב הוצגה אלימות קיצונית של גבר בודד ושרירי, שחיסל חלקים ניכרים מאוכלוסיית מדינת עולם שלישי עלומה בדרך אל מלך הרעים, עמו ניהל עימות נוטף זיעה ודם ובעל סאב-טקסט אדיפאלי והומו-ארוטי עשיר במיוחד (ב"קומנדו", למשל, משפד שוורצנגר את שותפו לשעבר שבגד בו באמצעות צינור רותח).

חיים בסרט רע

במאי חכם יותר מסטאלון יכול היה ליצור סרט שמצד אחד יחגוג בלי בושה את השרירניות הגברית המיוזעת שנעלמה מאז שנות השמונים מהמסך, אך באותו הזמן יצליח לקרוץ לקהל שמודע לכך שמדובר בפנטזיה שכבר לא רלוונטית לימינו. מסע הפרסום והשיווק האינטליגנטי של הסרט עשה זאת בהצלחה רבה, ויצר ציפיות שגם הסרט יעבוד בשני רבדים אלו במקביל - סרט רע, במובן הנפלא של המילה. "בלתי נשכחים", לעומת זאת, לא מצליח לעשות זאת, ונראה כמו אוסף שאריות ממגירת שולחנו של תסריטאי חברת קאנון שפרש עם התמוטטותה בסוף שנות השמונים - סרט רע, במובן המאמלל של המילה. למרות שכמה משחקני המשנה מעניקים תצוגות משחק לא רעות בכלל, סטאלון לא מצליח לחבר אותם יחדיו לכדי סרט בעל משמעות. אולי זו הסיבה שבעטייה סירבו ז'אן קלוד ואן-דאם וסטיבן סיגל להופיע בסרט שכל כך זועק לנוכחותם.

מעניין לציין שכמו בימי קאנון, גם מפיקי "בלתי נשכחים" דני דימבורט ואבי לרנר, הם ישראלים לשעבר. אחד הפרויקטים הקרובים המסקרנים שלהם הוא גרסה חדשה ל"קונאן הברברי", מסרטי האקשן הטובים של שנות השמונים, בכיכובו של שוורצנגר. נקווה שבסרטם הבא החזרה לעידן קולנועי אחר תהיה מוצלחת יותר, ואולי אף תוסיף אמירה וערך מוסף על המקור.