עמורה מיו

"זוהי סדום" לא לגמרי מפנים שפה זה לא "ארץ נהדרת", וחבל, כי עוד קצת ליטוש היה יכול ליצור כאן את קומדיית הענק הישראלית הראשונה. אמרו לדני סגל שאסור לו להסתכל אחורה

מתוך "זוהי סדום"
מתוך "זוהי סדום" | צילום: ג'סטין שלק

למרות הדמיון הרב ביניהם הקולנוע והטלוויזיה הם מדיומים שונים. מטבעה, כקופסא, או יותר נכון, כסוג של דיקט זכוכית מאורך, שנמצא בכל בית, הטלוויזיה היא יומיומית יותר, אגבית יותר, והציפיות שלנו מהתכנים המשודרים בה נמוכות יותר. יציאה לקולנוע לעומת זאת היא פעולה קצת חגיגית יותר. לא מקובל לצאת לקולנוע בעירום מלא או חלקי, כמו בבית, ומעטים האנשים שמבקרים בבית הקולנוע לבדם ומגרבצים תוך כדי צפייה.

עבור כניסה לאולם הקולנוע אנו משלמים בדרך כלל בסביבות 33 ש"ח תמורתם אנו מקבלים כשעה וחצי פחות או יותר של חומר גלם ערוך, כשהפרסומות מרוכזות בתחילתו, מוקרנים על מסך ענק. בטלוויזיה אנו מוטרדים על ידי המפרסמים ללא הרף, ומשלמים הרבה פחות, אם כי הרבה מדי, ועל בסיס קבוע. למרות שהמעבר בין שני המדיומים הללו הוא פעולה שגרתית לחלוטין בתעשיות קולנוע מתפקדות, עבור התעשייה הישראלית "זוהי סדום", הסרט של "ארץ נהדרת", הוא סוג של טבילת אש.

 

כתוכנית מערכונים שבועית שמתמקדת בדרך כלל באירועי אקטואליה ונכתבת בימים ספורים, "ארץ נהדרת" נהנית מכמה קיצורי דרך אל לב הצופה בטלוויזיה. אף אחד לא מצפה מכל הבדיחות להיות מצחיקות. ברור לנו שהמחיר אותו אנו משלמים על הזכות להנות מתוכנית שבועית, עם יד על הדופק, שצוחקת בדיוק על הדברים שקראנו עליהם בעיתון באותו הבוקר, הוא קצב העבודה הלא הגיוני של צוות הכותבים והטאלנטים, והתוצאה היא בערך ארבעים אחוז של בדיחות באמת מצחיקות בכל תוכנית. וזה בסדר. גם "סאטרדיי נייט לייב" הנצחית, או לחלופין "זהו-זה" המיתולוגית, לא הצליחו תמיד להגיע להישגים מרשימים יותר. אבל הסלחנות הזו היא בדיוק האלמנט בחוויית הצפייה שנעלם במעבר למסך הגדול.

ועדת הפקת לקחים

בעבודה על "זוהי סדום" היה לאנשי "ארץ נהדרת", ובראשם הבמאים מולי שגב ואדם סנדרסון, את כל הזמן שבעולם לכתוב, לשכתב, לערוך, לעשות חזרות ולהתכונן, והציפייה היא לאחוז קצת גבוה יותר של רגעים קורעים מצחוק. דרישה נוספת היא לספק סיפור אחד קוהרנטי במקום האוסף המקוטע של מערכונים קצרצרים אותם הם רגילים לייצר. וכל זאת מבלי היתרון המובנה שבעבודה עם אירועים חדשותיים, מכיוון שלא הייתה להם כל דרך לדעת אם הדברים שנמצאים במרכז הדיון הציבורי בזמן העבודה על הסרט יעוררו עניין כלשהו עוד שבוע, חודש, או שנה. משימות לא פשוטות בכלל. האם הם עמדו בהן? חלקית.

 

את בעיית המחסור באקטואליה פתר צוות הכותבים, שכלל את אסף שלמון ודוד ליפשיץ מלבד מולי שגב עצמו, על ידי עיסוק בנושא שתמיד יהיה רלוונטי - הסיפור התנ"כי, עולם שמוכר לקהל הישראלי לפחות כמו עולם הפוליטיקה, ומספק אינספור הרמות להנחתה המבוססות על הידע הקולקטיבי של כולנו בנושא. הסרט עוסק, כפי שמרמז שמו, בחורבן סדום. עד כאן שאפו.

 

על מנת לפתור את בעיית הסיפור הקוהרנטי והארוך, שכתיבתו שונה לחלוטין מכתיבת מערכונים קצרים, נעזרו היוצרים במי שנחשב לסוג של סמכות עליונה בנושא, הבמאי אבי נשר, שחי, נושם, ובועט, פורמטים של שעה וחצי ומעלה בלבד, והוא עשה עבודה טובה בתפקיד עורך התסריט. למעשה טובה אפילו יותר מעבודת עריכת התסריט שנעשתה על סרטו החדש "פעם הייתי", שעלילתו מבולגנת ובעייתית הרבה יותר מאשר עלילת הסרט הזה.

אעלק רומיאו ויוליה

הסרט עוקב אחר אלוהים (אייל קיציס), המעוצב כאיש מכירות ממולח, שמציע לאברהם (מוטי קירשנבאום) את שירותי האלוהות שלו. אברהם מסכים לחתום על מסמך המרת דת רק לאחר שהוא יחזה בחורבן סדום, ורק בתנאי שלוט (דב נבון), אחיינו, לא יכלל בהרס המתקרב. למעשה הסרט כולו עוקב אחר התככים והמזימות בתוך סדום לקראת החורבן, כשמלך העיר (אלי פיניש), שני בניו (אסי כהן ומריאנו אידלמן) לוט, אשת לוט (טל פרידמן), ובת לוט (עלמה זק), מעורבים כולם בנסיון ממולח של המלך לתפוס את מקומו של לוט ולהינצל מהחורבן, וכל זאת בזמן שאברהם ואלוהים מביטים בנעשה.

 

הסרט מעניין, שנון, אין בו נפילות מתח, יש בו שירים יפים ומצחיקים. הוא חמוד ומשעשע. בעיקר מרשימה הקצביות שלו, והמעברים החלקים בין סגנונות הומור שונים, ובין מוזיקה ודרמה. באופן מפתיע הסיפור הוא סיפור קומי סטנדרטי לחלוטין, אם כי עשוי מעולה, של בחור ובחורה צעירים ממעמדות שונים שמתאהבים כנגד כל הסיכויים ומנסים להגשים את אהבתם על רקע הרצונות המנוגדים של כל הגורמים המעורבים מסביבם, ובעיקר בני משפחתם. למרות שלרגע אחד אפילו הסיפור אינו רציני, ואינו מנסה להיות מרגש, הוא עובד כי הוא כתוב נכון והוא סוחב את הצופה די בקלות עד סופו של הסרט, ודרך הרגעים הלא בהכרח מצחיקים בהם הוא רצוף.

מה שעובד

וזו אולי הבעיה הרצינית ביותר של הסרט. כמו בטלוויזיה, גם בסרט, הרבה מהבדיחות לא כל כך מצחיקות. נדמה שתהליך סינון קצת יותר מקיף היה עושה לסרט טוב, או אולי פשוט כתיבה קומית קצת יותר טובה ומקורית. הרבה דמויות מעולו שמעוצבות מעולה, כמו בן המלך הדביל, או המלאכים שנשלחים על ידי אלוהים להרוס את העיר (ומתנהגים כמו שוטרים) לא עובדות מהסיבה הפשוטה שלא נכתבו להן בדיחות מספיק טובות, ושהם מסתמכות לחלוטין על הכריזמה של השחקנים שמשחקים אותן. גם שחקנים טובים כמו מאור כהן, מריאנו אידלמן או יובל סמו לא יכולים לעשות הכל לבד, והדמויות הללו, כמו גם כמה אחרות, קצת מוחמצות. הסרט לא מפיל. וחבל. נדמה שהיוצרים הכילו על עצמם את אותם הסטנדרטים אליהם הם רגילים מהטלוויזיה, ולא התעלו מעליהם, כפי שנדרש מהם.

 

אם השאלה היא אם ללכת או לא אז כן, בהחלט שווה ללכת. למרות חוסר האחידות ברמה של הגגים - הסרט עובד. הוא מבדר ויש בו הרבה מה לראות והרבה ממה לצחוק. התסכול הקל לנוכח הרגעים שלא עובדים בו די מתגמד לנוכח ההתרשמות מההישגים שהסרט כן יכול להתגאות בהם, כמו המבנה התסריטאי הרהוט, הבימוי המצוין, המוזיקה הטובה והמתאימה והמשחק המעולה של כל השחקנים המוכרים והאהובים. ולעובדה שהרבה מהזמן עובר בבהייה על המסך עם תסכול מתגבר וצחוקים קצת מאולצים ניתן לסלוח, ולקוות שהסרט הזה, אם נשתמש בפילמוגרפיה של הקולגות הבריטיים מחבורת מונטי פייטון כאמת מידה, הוא "אריק הוויקינג" של "ארץ נהדרת" ולא "הגביע הקדוש" שלהם.

 

>>> למה אף פעם לא עשו כאן סרט כמו "זוהי סדום"? דני סגל מסביר

>>> פיני אסקל שוחט את פרק הפתיחה בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת"

דירוג - 4 כוכבים
דירוג - 4 כוכבים | צילום: נענע10