עמורה מיו

עבור כניסה לאולם הקולנוע אנו משלמים בדרך כלל בסביבות 33 ש"ח תמורתם אנו מקבלים כשעה וחצי פחות או יותר של חומר גלם ערוך, כשהפרסומות מרוכזות בתחילתו, מוקרנים על מסך ענק. בטלוויזיה אנו מוטרדים על ידי המפרסמים ללא הרף, ומשלמים הרבה פחות, אם כי הרבה מדי, ועל בסיס קבוע. למרות שהמעבר בין שני המדיומים הללו הוא פעולה שגרתית לחלוטין בתעשיות קולנוע מתפקדות, עבור התעשייה הישראלית "זוהי סדום", הסרט של "ארץ נהדרת", הוא סוג של טבילת אש.

ועדת הפקת לקחים

בעבודה על "זוהי סדום" היה לאנשי "ארץ נהדרת", ובראשם הבמאים מולי שגב ואדם סנדרסון, את כל הזמן שבעולם לכתוב, לשכתב, לערוך, לעשות חזרות ולהתכונן, והציפייה היא לאחוז קצת גבוה יותר של רגעים קורעים מצחוק. דרישה נוספת היא לספק סיפור אחד קוהרנטי במקום האוסף המקוטע של מערכונים קצרצרים אותם הם רגילים לייצר. וכל זאת מבלי היתרון המובנה שבעבודה עם אירועים חדשותיים, מכיוון שלא הייתה להם כל דרך לדעת אם הדברים שנמצאים במרכז הדיון הציבורי בזמן העבודה על הסרט יעוררו עניין כלשהו עוד שבוע, חודש, או שנה. משימות לא פשוטות בכלל. האם הם עמדו בהן? חלקית.

על מנת לפתור את בעיית הסיפור הקוהרנטי והארוך, שכתיבתו שונה לחלוטין מכתיבת מערכונים קצרים, נעזרו היוצרים במי שנחשב לסוג של סמכות עליונה בנושא, הבמאי אבי נשר, שחי, נושם, ובועט, פורמטים של שעה וחצי ומעלה בלבד, והוא עשה עבודה טובה בתפקיד עורך התסריט. למעשה טובה אפילו יותר מעבודת עריכת התסריט שנעשתה על סרטו החדש "פעם הייתי", שעלילתו מבולגנת ובעייתית הרבה יותר מאשר עלילת הסרט הזה.

אעלק רומיאו ויוליה

הסרט מעניין, שנון, אין בו נפילות מתח, יש בו שירים יפים ומצחיקים. הוא חמוד ומשעשע. בעיקר מרשימה הקצביות שלו, והמעברים החלקים בין סגנונות הומור שונים, ובין מוזיקה ודרמה. באופן מפתיע הסיפור הוא סיפור קומי סטנדרטי לחלוטין, אם כי עשוי מעולה, של בחור ובחורה צעירים ממעמדות שונים שמתאהבים כנגד כל הסיכויים ומנסים להגשים את אהבתם על רקע הרצונות המנוגדים של כל הגורמים המעורבים מסביבם, ובעיקר בני משפחתם. למרות שלרגע אחד אפילו הסיפור אינו רציני, ואינו מנסה להיות מרגש, הוא עובד כי הוא כתוב נכון והוא סוחב את הצופה די בקלות עד סופו של הסרט, ודרך הרגעים הלא בהכרח מצחיקים בהם הוא רצוף.

מה שעובד

אם השאלה היא אם ללכת או לא אז כן, בהחלט שווה ללכת. למרות חוסר האחידות ברמה של הגגים - הסרט עובד. הוא מבדר ויש בו הרבה מה לראות והרבה ממה לצחוק. התסכול הקל לנוכח הרגעים שלא עובדים בו די מתגמד לנוכח ההתרשמות מההישגים שהסרט כן יכול להתגאות בהם, כמו המבנה התסריטאי הרהוט, הבימוי המצוין, המוזיקה הטובה והמתאימה והמשחק המעולה של כל השחקנים המוכרים והאהובים. ולעובדה שהרבה מהזמן עובר בבהייה על המסך עם תסכול מתגבר וצחוקים קצת מאולצים ניתן לסלוח, ולקוות שהסרט הזה, אם נשתמש בפילמוגרפיה של הקולגות הבריטיים מחבורת מונטי פייטון כאמת מידה, הוא "אריק הוויקינג" של "ארץ נהדרת" ולא "הגביע הקדוש" שלהם.

>>> למה אף פעם לא עשו כאן סרט כמו "זוהי סדום"? דני סגל מסביר

>>> פיני אסקל שוחט את פרק הפתיחה בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת"