צחוק בעבודה
עלייתו לאקרנים של סרט כמו "זוהי סדום" עשויה להיות קרן שמש של קומדיה מבעד לענני המלחמה והארטיסטיות שהשתלטו על הקולנוע הישראלי. דני סגל רוצה שיהיה פה שמח
רשימת הסרטים שעולים לאקרנים בסוף השבוע הנוכחי צופנת בחובה הפתעה נעימה לחדי העין שיבחינו בה - סוג של רגע היסטורי בזעיר אנפין עבור תעשיית הקולנוע המקומית. בדיוק ביום שבו מגיעה לארץ הגרסה הקולנועית של "צוות לעניין", עולה בבכורה גם "זוהי סדום" בכיכובם של אנשי "ארץ נהדרת".
לכאורה, הקשר בין שני הסרטים זניח עד לא קיים, אבל בכל זאת קיימת ביניהם נקודת דמיון אחת בולטת. הראשון הוא אדפטציה של סדרת טלוויזיה קלאסית משנות השמונים, ובשני משתתפים בדרנים מוכרים מתוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג, מה שהופך אותו לסוג של אדפטציה לסדרת טלוויזיה, ולמעשה לתקדים בקולנוע הישראלי. אם מביטים בכותרות שתי הסרטים בריכוז, מצמצמים את העפעפיים על מנת להתעלם מכמה הבדלים מהותיים בין ישראל לקליפורניה, אפשר לדמיין לרגע קט שקיימת בישראל תעשיית קולנוע אמיתית, כמו בארצות הברית, שם, אם מותג מסויים שובה את ליבו של הקהל, הוא יהפוך לפרנצ'ייז של ממש.
על פניו נראה שלתעשיית הקולנוע הישראלית של השנים האחרונות אין מה להתלונן, ובמידה מסויימת, זה נכון. סרטים ישראלים זוכים להישגים מרשימים בפסטיבלים, מקבלים ביקורות אוהדות, וחלקם אף זוכים להצלחה פיננסית וממלאים אולמות. אבל עדיין, קשה להתעלם מהתחושה שהקשר הרגשי של הקהל עם התכנים הקולנועיים הישראלים של העשורים האחרונים לא משתווה לעוצמות אליהן מגיע הקשר הרגשי של הקהל בכל העולם עם המוצרים האמריקנים, או אפילו לעוצמות הקשר הרגשי של הקהל הישראלי עצמו עם התעשייה המקומית של שנות השישים והשבעים, עוצמות אליהן הוא עדיין מגיע לעיתים בטלוויזיה.
ממשיכים לטבוע בקישון
קשה לחשוב על תוצר קולנועי מהשנים האחרונות אליו יתגעגעו צופים עוד עשרים שנים כמו שאנחנו מתגעגעים כיום לסרטים של אורי זהר או אפרים קישון. מצד שני יש לא מעט תוכניות הומור משני העשורים האחרונים, אליהן אין ספק שנתגעגע בדיוק כמו שאנו מתגעגעים כיום לסדרות כמו "קרובים קרובים" או "זהו זה!".
למרות שבשנים האחרונות נוצרים יותר ויותר סרטים בידוריים ומסחריים בישראל, שחורגים מחומרת הסבר הסטנדרטית בה לוקה הקולנוע הישראלי מאז שהונהגה שיטת הקרנות בשנות השמונים, הסרטים שזוכים לתהודה הרבה ביותר הם עדיין סרטים על הצבא, על נושאים חברתיים, ועל הפוליטיקה הסבוכה של המציאות הישראלית כמו "בופור", "לבנון", "עג'מי", "ואלס עם באשיר", ואפילו, בדרכו, "פעם הייתי". קומדיות הן עדיין ז'אנר כמעט לא קיים בקולנוע הישראלי. את הבידור האמיתי עדיין מחפשים רוב צופי ישראל בטלוויזיה, בעוד בקולנוע הם רגילים לקבל תוצרת מחו"ל, או סרטי ארטיסטיים וכבדים של במאים ישראלים, אליהם הם הולכים, אם בכלל, כדי לנקות את המצפון ולסמן וי.
הלימון נסחט
זוהי הסיבה בגינה "זוהי סדום", סוג של אדפטציה קולנועית לתוכנית טלוויזיה, היא חריגה משמחת מהשגרה. שיווקו של סרט בעזרת הפופולריות של תוכנית טלוויזיה מוכרת, היא סממן מובהק של תעשייה בריאה ומתפקדת, בדיוק כמו סרטי המשך או עיבודים. למרות המוניטין המפוקפקים שלהם, רימייקים, סיקוולים, פריקוולים ואדפטציות של סדרות טלוויזיה, או כל פורמט אחר שנועד למחזר מוצר קיים ולגזור בעזרתו עוד קופון פיננסי, מעידים על הקשר הרגשי בין הקהל לבין הדמויות, העלילות, הבמאים והשחקנים שמרכיבים תוכן תקשורתי מסויים, ועל המוכנות של הקהל לפתוח את הארנק שוב ושוב על מנת לחוות אותו.
מערכות יחסים בריאות ועמוקות כאלו היו קיימות לרוב בקולנוע הישראלי עד לפני שניים וחצי עשורים. סיקוולים כמו "ניפגש בחוף", "אבא גנוב 3-2" ושלל ההמשכונים של "אסקימו לימון", הרכיבו פרנצ'ייזים ישראלים לכל דבר. אבל קשה לחשוב על סרט ישראלי שהצליח לעשות זאת בשנים האחרונות.
מחנה קיציס
"זוהי סדום", הוא משב רוח מרענן של מסחריות עליזה, וההתרגשות מסביבו מוצדקת לחלוטין. לא זו בלבד שקיימת ציפיה של ממש לצחוק קצת, שנגרמת על ידי ההכרות על איכות עבודתם של הקומיקאים המעורבים בטלוויזיה, קיים רצון כן שהסרט יצליח, שנגרם על ידי האהבה וההערצה שלנו לתוכנית.
"ארץ נהדרת" מצטרפת עם "זוהי סדום" לשורה מכובדת ביותר של קולגות מחו"ל עליהן ניתן למנות את "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" שהפכה לסדרת סרטים מצליחה, את "מיסטר בין" שצלח את המעבר למסך הגדול, כמו גם את "סאטרדיי נייט לייב", שהפכה להיות חממת הקומיקאים הגדולה של הקולנוע האמריקני. כולן תוכניות שהאהדה של הקהלים אליהן אפשרה להן לגדול, להתפתח ולפרוץ את גבולות המסך הקטן.
אף אחד לא ילך לצפות ב"זוהי סדום" כי הוא רוצה לתמוך בקולנוע ישראלי או ללמוד משהו על מצבה העגום של המדינה, למרות הסאטיריות הקלילה שמן הסתם קיימת בסרט. הצופים שילכו לראות את את הסרט יעשו זאת כי הם רוצים ליהנות, להיות חלק מחווייה קולקטיבית, וכי הם רוצים לדבר על הסרט עם כל העולם ולהחליף חוויות, בדיוק כמו אחרי עוד שידור של "ארץ נהדרת" בתקופות היפות שלה. לכאורה מדובר בשאיפות סטנדרטיות לחלוטין ומובנות מאליהן, אבל לצערנו, במציאות של היום, בה חובבי קולנוע ישראלים הם עדיין זן נדיר, ועבור אנשים רבים המילים קולנוע ישראלי טוב הוא סוג של אוקסימורון, לצפות בכיליון עיניים לבכורה של סרט ישראלי זו חוויה חדשה לחלוטין. כל אין תוכניות להפוך גם את "האח הגדול" לסרט באורך מלא, באמת שמדובר בסצנה משמחת לתעשיית הקולנוע בישראל.