קלולס קלאן

הניינטיז. גראנג', הירואין שיק והבקסטריט בויז הם כנראה שלוש התופעות המשמעותיות ביותר שהתרחשו בעשור הלא מי יודע מה מרתק הזה. אבל סרט אחד, שאף אחד לא בנה עליו או לקח אותו ברצינות, הצליח להפוך לסמל שנות התשעים, למקור השראה אופנתי ומכתיב טרנדים ולמבשר על כניסתו של עידן חדש בז'אנר סרטי הנעורים. קשה להאמין שעבר זמן כה רב, אבל "קלולס" חוגג הקיץ 15 שנים ולרגל הסוויט פיפטין (שגורם למעריצי הסרט המקוריים להרגיש מאוד זקנים) החלטנו לעשות כבוד ולתת את הקרדיט במקום בו הוא ראוי' כי "קלולס" היה ויישאר הרבה יותר מסתם סרט נעורים.

האייטיז היו הרקע לפריחתו של ז'אנר סרטי הנעורים תחת ניצוחו המופלא של ג'ון יוז. "בת 16 הייתי", "יפה בוורוד" ו"מועדון ארוחת בוקר" ציירו דמויות עמוקות ורגישות של בני נוער, התעסקו במרקם החיים החברתיים העדין והסבוך של תקופת התיכון וחפרו בעיקר בהבדלי מעמדות, סטטוסים ורמות פופולריות. מולי רינגוולד, נערת הפוסטר של התקופה ההיא, היתה הבחורה שאנחנו רצינו להיות. היא תמיד התאהבה בחתיך העשיר והפופולרי שסוחב איתו חברה צ'ירלידרית נימפומנית ובלונדינית - ואיכשהו, תמיד היה גם איזה חנון או סתם לוזר שהוסיף צבע והפוגה קומית לפסיפס האנושי של מסדרונות בית הספר.

הארכיטיפים הללו הפכו את יוז לסנדק סרטי הנעורים ואת רינגוולד לאיט-גירל מעוררת הזדהות. אבל בין השנים בהם שלט הצמד הזה בז'אנר ועד שהגיע "קלולס" לחיינו, נדמה היה שמדובר בסוגה שאיבדה את הדרך. אבל אז החליטה איימי הקרלינג לקחת תחת ידיה את סיפורה של שר הורוביץ, שמבוסס בסגנון חופשי (אך נאמן) על "אמה" של ג'יין אוסטן, ולהפוך את הבחורה מהקליפים של אירוסמית' לפרצופו של דור שלם.

להאניש את הסוררת

אז נכון, "בוורלי הילס 90210" סללה את הדרך להתעסקות בילדי עשירים, אבל "קלולס" היה מהפכני מבחינה קולנועית בכך שאותה בלונדה מפוצצת ששולטת בתיכון ביד רמה הפכה מהנמסיס של הכוכבת הצנועה, לגיבורה שכולנו מזדהים איתה. הסרט חיבק ועם זאת לעג לשיח ה"ווטאבר" של הילדים המפונקים, אבל הצטיין בהפיכת דמויות שלרוב היו עוברות דמוניזציה, לאהודות וסימפטיות. הילדה העשירה קיבלה לפתע לב, מצפון, לבטים וחרדות.

דמותה של אליסיה סילברסטון לא היתה היחידה שניפצה כמה מוסכמות בז'אנר. בריטני מרפי המנוחה גילמה את טיי, שהחלה כפרויקט טיפוחים של שר והתגלתה כגולם שקם על יוצרו. ממש כמו ב"אמה", ניסיונותיה של הגיבורה להפוך את חברתה למשהו שהיא לא, מלמדת את כל המעורבים בעניין שזה פשוט לא משהו שעושים. היתה זו אולי הפעם הראשונה שנחשפנו לצד הרקוב של המייקאובר.

אילוף הדדי

סרטי נעורים מוצלחים שהגיעו אחר כך הושפעו מהראייה המפוכחת הזו והפכו לריאליסטיים ונוגעים יותר. "10 דברים שאני שונאת אצלך" (שהתבסס על "אילוף הסוררת" של שייקספיר) הוא דוגמה מעולה לדרך בה הדמויות מבינות שהאמת והאהבה צומחות מלהיות מי שאתה ולפגוש את האדם השני באמצע הדרך. בניגוד למחזה המקורי, בו הסוררת אכן מאולפת בסופו של דבר, בסרט, בו כיכבו ג'וליה סטיילס והית' לדג'ר, שני האוהבים מאלפים זה את זו ומוצאים את האיזון שמבטיח להם שהכל יהיה בסדר.

וכן, גם מושא האהבה של הגיבורה עשה היפוך של 180 מעלות. בין אם זו שר שהתאהבה בסופו של דבר בג'וש, אחיה החורג "שמתחת לכל הפלנל הזה הוא לגמרי בולדווין" או גיבורות שהגיעו אחריה והבינו שלהתאהב בחננה הרגיש זה לא רק טוויסט עלילתי שבא כדי להפוך את הסדר הקיים על פיו, יש בזה היגיון אנושי כי באמת מדובר בבחור שאסור לפספס - גם אם הוא לובש פלנל.

ב"קלולס", השטחיות וקלות הדעת של שר ודיון נסלחת להן מפני שהלב שלהן במקום הנכון וההתנהלות שלהן באמת נובעת מקלולסיות יותר מאשר מכל דבר אחר. אבל הפלסטיקיות הנוצצת של עולמן והדמויות הבאמת מעוררות סלידה שבתוכו (ע"ע אלטון הדושבאג) הוצג אמנם בחיבה, אבל לווה גם בביקורתיות רבה שנותבה דרך סאטירה עדינה. הרי בסופו של דבר הגיבורה המושלמת מגלה שהיא הסתומה האמיתית ושבעצם אין לה מושג מהחיים שלה. היא מתנהלת בואקום רגשי מכל מה שקורה סביבה ומשם היא פועלת לשיפור עצמי. לולא ההצצה הזו שהעניק "קלולס" לזירת הדמים של חוג הפופולריות בתיכון, סרטים כמו "נערות רעות" לא היו נעשים.

שיר הרעות

התסריט של טינה פיי היה כמו "קלולס" על ספידים וכל מה שהיה בעבר בגדר קריצה הפך לעקיצה. רג'ינה (רייצ'ל מקאדמס) לא שונה בהרבה משר הורוביץ' על פני השטח, אבל בניגוד לשר, שכל טעויותיה נובעות מחוסר מודעות, רג'ינה היא הגרסת המשודרגת והמשופרת של מלכת הכיתה - רשע צרוף. כאן נכנס כבר עוד פיתוח בגלגל האבולוציוני ש"קלולס" הניע - המעבר מנגיעות סאטיריות קלות לקאמפיות גדולה מהחיים. האטימות המעמדית של שר, דיון, אלטון ואמבר, בשילוב עם פרסומן חסר התקדים של יורשות נטולות מעש כמו פריס הילטון, הביא לעניין מחודש ב'ילדי העשירים' ובחוסר המודעות שלהם. המשיכה לאורח החיים הקסום שלהם נתקלת כעת במחסומים הקשורים לדקדנטיות המאוסה של קיומם.

דמויות כמו סרינה, בלייר ובעיקר צ'אק בס ב"אחת שיודעת" הם הגרסאות הנפוחות, הגדולות מהחיים והמגוחכות של השרטוטים המקוריים ששורבטו אי שם ב-1995. גם הם חיים בואקום של האפר איסט סייד, גם הם חושבים שהם יודעים יותר טוב מכל מיני פשוטי עם מברוקלין וגם הם שוגים פעם אחר פעם. אבל בעידן ריאליטי וירטואלי נוצץ וריקני, קשה לראות תקנה באופק או מקור השראה מושיע שיאפס אותם על החיים. לפחות לשר הורוביץ' היה את קורט קוביין.