כישוף כושל
ב"איירבנדר: כשף האוויר האחרון", מ. נייט שאמאלאן יוצא בעקבות סדרת האנימציה החביבה על בנותיו ומסיים עם חוויה מרשימה ויזואלית אבל מתישה עלילתית. דני סגל רוח וצלצולים
לשתי בנותיו של הבמאי מ. נייט שאמאלאן יש השפעה לא קטנה על הקריירה שלו. הסרט "נערה במים" היה מבוסס על סיפור בהמשכים אותו היה מספר שאמאלאן לבנותיו לפני השינה, וסרטו החדש, "איירבנדר: כשף האויר האחרון", הוא גרסה קולנועית של סדרת אנימציה טלוויזיונית בה נוהגות בנותיו לצפות.
מצד אחד זה חמוד ומקסים. מה יותר כיף מאבא במאי פרטי שלוקח ברצינות כל שיגעון רגעי של בנותיו והופך אותו להפקת לייב אקשן הוליוודית? מצד שני העובדה שהראשון מבין הסרטים הללו היה הכישלון הכלכלי הקשה ביותר של שאמאלאן, והשני זכה לביקורות הגרועות בקריירה שלו, יכולה, אולי, לשמש כסוג של תמרור אזהרה. אבל איך שלא מסובבים את זה, קשה שלא להעריך את הדרך בה מצליח שאמאלאן שוב ושוב לרתום את התעשייה ההוליוודית כולה לטובת הפרוייקטים אותם הוא הוגה, גם אם הם מבוססים, באופן המילולי ביותר, על גחמות ילדותיות.
ההורים פתחו את הארנק
משפחת שאמאלאן רחוקה מלהיות יוצאת דופן בחיבה שלה לסדרה עליה מבוסס הסרט, ששמה המקורי - "אווטאר: האיירבנדר האחרון" - שונה בעקבות דמיון יתר לכותרת סרטו האחרון של ג'יימס קמרון. הסדרה זכתה כמעט בכל פרס שסדרת אנימציה לילדים יכולה לזכות בו, כמו גם להצלחה מסחרית לא מבוטלת. ניתן להניח שחלק גדול מחמישים ושלושה מיליוני הדולרים שהסרט גרף בסופ"ש הראשון לעלייתו לאקרנים (הסכום הגדול ביותר שעושה סרט של שאמאלאן מאז "הכפר"), נשלף מארנקים של הורי מעריצי הסדרה, להם, מן הסתם, בדיוק כמו לשאמאלאן עצמו, לא היתה ברירה אלא להיכנע למשאלות לב דור העתיד.
הסרט הוא פנטזיה תלת מימדית עתירת אפקטים ממוחשבים העוסקת במאבק בין ארבע ממלכות יריבות שכל אחת מהן מזוהה עם אחד מארבעת היסודות. בפרק הראשון, בו עוסק הסרט הנוכחי (שאמאלאן כבר מדבר על המשכונים אם כי הם עדיין לא אושרו), המבוסס על העונה הראשונה בסדרה, ממלכת האש המרושעת עושה כמיטב יכולתה על מנת לכבוש את ממלכת המים, כשכל אחת מהן נעזרת בלוחמים קסומים הנקראים כשפים, שניחנים ביכולת לשלוט באלמנט המשוייך לממלכתם. כשפי אש שולטים באש, כשפי מים במים וכו'. כשף האויר על שמו קרוי הסרט הוא למעשה ישות בשם אווטאר, שנשמתה התגלגלה לתוך ילד קטן בשם אנג (נוח רינגר), שמסוגל, באופן תאורטי, לשלוט בכל היסודות, אם כי כשהסרט מתחיל הוא שולט באויר בלבד. דב פאטל ("נער החידות ממומביי") מגלם את נסיך ממלכת האש המתוסכל שרודף את אנג.
כמות עלילה לא סבירה ב-103 דקות
העולם המתואר בסרט מסועף ומורכב להפליא, עובדה לא מפתיעה בכלל אם לוקחים בחשבון שבטלוויזיה העונה הראשונה של הסדרה התפרשה על עשרים פרקים. שאמאלאן נאלץ לדחוס לתוך מאה ושלוש דקות כמות עלילה לא הגיונית, וזו אחת החולשות המרכזיות של הסרט. קשה להתחמק במהלך הצפיה מהתחושה הלא נעימה שהסרט היה הרבה יותר אפקטיבי לו הוא היה בשלושים או ארבעים דקות ארוך יותר. אז אולי היה נעשה חסד עם העולם הקסום והמקסים למדי המתואר בו.
הסרט זכה לביקורת קשה בארה"ב לאחר שהתברר כי הגיבורים המרכזיים עומדים להיות מגולמים על ידי שחקנים לבנים על אף שבסדרה הם בבירור אסיתיים. ואכן, המיתולוגיה של "איירבנדר" מושפעת מעולם האנימה היפני, שמתאפיין בסמליות מורכבת ופרועה ועלילות מסובכות, הרבה יותר מאשר מפנטזיות אירופאיות דוגמת "שר הטבעות" או "הארי פוטר". אבל למרות המחשבה והדמיון בהן בבירור ניחנה הסדרה קשה להנות מהן דרך הפלטפורמה שהסרט מייצר.
בהרבה מהמושגים החדשים שהסרט מכיל נעשה שימוש לפני שהצופה מספיק להפנים אותם כהלכה. שאמאלאן מנסה אמנם להתגבר על כך, והסרט רצוף בקריאות ביניים מגושמות משהו בהן מסבירות הדמויות את מה שמתרחש על המסך ואת החשיבות שלו, אבל התחושה היא של סרבול ושל מחסור בפתרונות תסריטאיים יצירתיים.
איפה המניע?
למעשה הסרט הזה הוא הפעם הראשונה בה שאמאלאן, שבשלב מסויים בקריירה שלו היה התסריטאי היקר ביותר בהוליווד, מביים תסריט שאינו לחלוטין פרי עטו, אלא עיבוד של עלילה קיימת. באופן מפתיע נראה גם ששאמאלאן לא נעזר גם בתסריטאים נוספים בתהליך הכתיבה, ובמקום רשימת התסריטאים הסטנדרטית אותה ניתן למצוא בדרך כלל על הפקות בסדר גודל הזה, הפעם מתנוסס בדד שמו של שאמאלאן בלבד תחת כותרת התסריטאי. לא מפתיע שהוא לא הצליח להשתלט על המשימה, והתוצאה עילגת משהו.
בעיקר צורמת הפתיחה האגבית ונטולת הפתוס של הסרט, שלא עושה דבר על מנת לעודד את הסקרנות של הצופה ולמשוך אותו פנימה. לא קיים בסרט שלב בו לומד הצופה להכיר את הדמויות, ומערכות היחסים ביניהם מוגשות לצופה כאילו הן תמיד היו שם, ולא מתפתחות באופן אורגני. הפעולות של הדמויות לא נובעות מתוך מניעים כלשהן, אלא פשוט מוצגות כעובדה בשטח.
רגעים ויזואליים מעניינים ומרשימים
בחלקו השני הסרט קצת משתפר, אם כי התחושה הטכנית לא פוסקת. אבל המוזיקה המצויינת של ג'יימס ניוטון הווארד, המוזיקאי הקבוע של שאמאלאן, מפיחה חיים בסרט כולו ומצליחה לייצר קונטקסט קצת יותר הרואי למתרחש על המסך. ואין להכחיש שהסרט נראה לא רע. השילוב של הקונג פו והשליטה בכוחות הטבע מייצר כמה רגעים ויזואליים מעניינים ומרשימים, וכשלעצמו עובד די טוב. שאמאלאן גם לא מגזים בשום שלב. הקרבות אמנם גדולים ומרשימים, אבל הצופה לא הולך לאיבוד בתוכם ומאבד את נקודת האחיזה כמו שקורה לפעמים בסרטים כאלה. אם רק השחקנים היו יותר כריזמטיים, והדיאלוגים לא היו כל כך שבלוניים, הסרט היה יכול נחמד.
למרות החסרונות שלו, הסרט כן מייצר ציפיה להמשך, ויש סיכוי שאם וכשהוא יגיע הוא יהיה יותר טוב מהסרט הזה, אליו ניתן להתייחס כאל סוג של ניסוי כלים של שאמאלאן בז'אנר שהוא לא מכיר. הדמות המרכזית של אנג האווטאר, שהיא למעשה הדמות היחידה בסרט שעוברת התפתחות של ממש, כן מצליחה בסוף הסרט לשבות את הלב והדימיון, וסצנת הסיום כמעט מרוממת נפש. יכול להיות כיף לחוות את המשך הרפתקאותיו של אנג, עכשיו, כששלב האקספוזיציה המתיש כבר מאחורינו. נקווה שהסרט הזה יזכר כשלב קשה אך הכרחי בסאגה, שבסופו של דבר תוכיח את עצמה כראויה. כי כשלעצמו, למרות האלמנטים שיש בו שכן עובדים, הוא לא לגמרי מספק את הסחורה.