חלום ליל קיץ

אדגר אלן פו שאל אם כל קיומנו אינו אלא "חלום בתוך חלום" בשירו המפורסם מ-1849, אבל שבריריותה של האבחנה בין עולם מציאות לעולם הדמיון העסיק את האנושות הרבה לפניו, וגם הרבה אחריו. "המטריקס" פתח עידן חדש בתולדות הקולנוע, בכך שהיה הבלוק-באסטר הראשון שעסק במציאות ומציאות חליפית. היו אחרים לפניו, אבל לא כאלו שזכו לפופולריות כה אדירה. אחריו הגיעו "מועדון קרב", "ממנטו" ו"שאטר איילנד", חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, אבל עלילת כולם נסובה סביב העיסוק הפילוסופי (או הפסאודו-פילוסופי) בממשות הקיום. עכשיו גם "התחלה", מותחן המדע-הבדיוני המרהיב של הבמאי כריסטופר נולן ("ממנטו", "האביר האפל"), נוסף לרשימה.

"התחלה" מספר על קוב (לאונרדו דיקפריו), פושע בינלאומי שברשותו מכשיר מכני מיוחד שמאפשר לו לפרוץ לתוך חלומותיהם של אחרים ולגלות את סודותיהם הכמוסים ביותר. בעזרת כמה שותפים הוא משכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר, וכך חושף סודות עסקיים למען קהילת ההון והשלטון. כאשר המולטי-מיליונר היפני סאיטו (קן ואנאטבה) פונה אליו בבקשה בלתי-שגרתית, לא לגנוב מידע, אלא להחדיר רעיון חדש לגמרי לתוך ראשו של מתחרה עסקי (קיליאן מרפי), קוב אוסף חבורת פורצי חלומות מוכשרים ויוצא למסע בתת-מודע שלא ברור אם יצליחו לחזור ממנו.

אקשן מלוטש, פילוסופיה בגרוש

כריסטופר נולן הוא אחד מבמאי הקולנוע המוכשרים והמקצועיים של דורנו, והדבר ניכר היטב גם בסרטו החדש. למרות שאורכו שעתיים וחצי, הקהל נישא על כנפי העלילה עמוסת האקשן כאילו הייתה חלום. צוות פורצי החלומות מעוצב כאילו היו צוות עבריינים כריזמטיים בכל מותחן פריצה אחר (למשל, "אושן 11" ושות'), כאשר כל אחד מהם בעל מומחיות משלו, וכולם משתפים פעולה יחדיו על מנת להגיע ולפרוץ לכספת שקבורה עמוק בתת-מודע של קורבנם. בדרך הם נתקלים בלא מעט התנגדות חמושה, בתוספת המקורית של מציאות נזילה שיכולה להתעוות ולהשתנות בלי התחשבות בחוקי הפיזיקה האמיתיים - ממש כמו בחלום.

עם זאת, למרות האקשן המרתק, הסרט סובל ממגרעת משמעותית. על ציר הפסאודו-פילוסופיה, העלילה נוטה באופן מסוכן לכיוון הפסאודו, ופחות לכיוון הפילוסופיה. גם אם רעיון החלום-בתוך-חלום שעומד במרכז העלילה הוא פלטפורמה מצויינת לבידור ולאקשן רב מימדים, בכל מובן אחר הוא חד-מימדי להפתיע. נולן ידע לחדש סגנונית ומהותית כמעט בכל סרטיו: "ממנטו" הציג מבנה עלילתי מהפכני, "בטמאן מתחיל" ניער את התפישה הלינארית של סרטי גיבורי העל ו"האביר האפל" יצק משמעות חדשה להבנת מקומם ומשמעותם של הטובים והרעים בז'אנר. "התחלה", למרות היותו סרט אקשן דינאמי לא פחות מקודמיו של הבמאי, לא מחדש ולא מרענן בדברים שמעבר לכך. מציאות בתוך מציאות? בלבול וחוסר היכולת להבדיל בין השתיים? ראינו את זה כבר ב"מטריקס" וב"שאטר איילנד" (עם דיקפריו בתפקיד דומה להפליא), וגם שם זה לא היה יותר מדי עמוק.

הרבה סטייל, מעט תוכן

היחס בין קולנוע לחלום הוא נושא עתיק יומין בחקר שני התחומים. הקולנוע נוטה לחקות את החלום, ולהיפך. סרטי קולנוע שימשו פעמים רבות פלטפורמה מצויינת להדגמת האבסורד והמסתורין הגדולים הקשורים במודעות האנושית. "התחלה" נוגע בנושאים כבדי משקל אלו, אך לא חודר לעומקם. הוא מצליח ליצור הרבה ריגוש, אך מעט רגש. הרבה סטייל, אך מעט תוכן.

הסרט עושה שימוש בנושא החלומות לצורך יצירת עולם מרהיב להרפתקת אקשן מצויינת, אך זה לרוב שימוש שטחי למדי, המיועד לפיצוח כספת מטאפורית, ולא לפיצוח שאלות אמיתיות ועקרוניות העומדות בבסיס קיומנו השברירי. הדבר מצער, כי אילו היה משכיל לעשות זאת היה מצליח להתעלות לפסגות סרטי המדע הבדיוני הפילוסופי, דוגמת "בלייד ראנר" או "2001: אודיסיאה בחלל" (שאל שניהם, ואל סרטים רבים אחרים, מתייחס ורומז הבמאי בסרטו). עם זאת, הדבר כל כך מצער רק בשל היותו של "התחלה" סרט אקשן כל כך טוב, מהנה, אינטליגנטי ומקורי, גם אם הוא עצמו לא לגמרי מצליח לחדור לעומקים האמיתיים והמעורפלים של התת-מודע של צופיו.