אול נייטר

מתעסק עם גופות

למרות ש"החוש השישי" הוא למעשה סרטו השלישי, רבים זוכרים אותו כרגע בו פרץ שאמאלאן לתודעה. מותחן האימה, בו הופיע המשפט המפורסם "I See Dead People", הכיל כמה מאפיינים בולטים שיחזרו ויופיעו בכל סרטיו של הבמאי, כמו הופעת אורח סטייל היצ'קוק של שאמאלאן עצמו בתפקיד קטן, עיסוק בעל טבעי ובדת וטוויסט מפתיע בסיום. בסרט, שעסק בילד שחוש שישי מאפשר לו לתקשר עם עולם המתים, שאמאלאן לקח ז'אנר פופלארי ויצר גרסה רצינית, מעמיקה ומתוחכמת שלו, מבלי לאבד בדרך את האפיל שלו לקהלים רחבים.

הקש ששבר את גב הקהל

הסרט בו יחס המבקרים לשאמאלאן התהפך היה "הכפר". הסרט, ששווק כעוד סיפור אימה מצמרר מבית היוצר של "החוש השישי", היה למעשה אגדה המתרחשת במאה התשע עשרה בכפר מבודד מוקף יער, שלמפלצות המשונות שמאכלסות אותו תפקיד סמלי בלבד. הציפיה לעוד מריטת עצבים סטנדרטית הפכה את האכזבה של הצופים והמבקרים אל מול הסרט חמור הסבר והדרמטי לקשה במיוחד, ולאחר סופ"ש פתיחה חזק בקופות חלה ירידה חדה בהכנסות בעקבות הקטילות בכל מדורי הקולנוע. הסרט, בו, לשם שינוי, העל טבעי היה כיסוי לעלילה ריאליסטית למדי, אם כי לא סבירה, היה הקש ששבר את אמינותו של שאמאלאן. הצופים סרבו לשתף פעולה עם עוד טוויסט סיום קיצוני, והתייחסו לסרט כאל גיבוב של שטויות.  

למרות הביקורות הזוועתיות זכה סרטו הבא של שאמאלאן, "ביום שזה יקרה", להצלחה לא מבוטלת אצל הקהלים. הסרט האפוקליפטי, בו מגפת התאבדויות מאיימת להשמיד את האנושות, הכיל אינספור סצנות התאבדות מצמררות, כמו גם מסר מעורפל הקשור לאיכות הסביבה, ועשה בסופ"ש הראשון העלייתו לאקרנים כשלושים מיליון דולר.

סימנים של כבוד

בשני הסרטים האחרונים שלו, למרות הכישלון של האחד וההצלחה המינורית בלבד של השני, ניתן לאתר את אותה תבנית ששמשה את שאמאלאן בעבר. בשניהם פועל שאמאלאן במסגרת ז'אנר פנטסטי, ובשניהם הוא ניגש להפקה ברצינות התהומית שמאפיינת דרמה ריאליסטית. לא מפתיע לגלות שהבמאי האהוב עליו הוא במאי שנהג לעשות בדיוק את זה, ושמו הוא סטיבן שפילברג.

מסרים דתיים מתחת לפני השטח

הסרטים של שאמאלאן נטולי מין, כמעט תמיד מערבים ילדים ונישואים מפורקים, ובדרך כלל מכילים מסר דתי מתחת, או מעל, לפני השטח. הכנות הזו בעשייה היא זו שהצליחה להפוך עוף מוזר ומטפיזי כמו "סימנים" למשל, להצלחה כה גדולה. קל לדמיין שקהל שמצפה לראות סרט על פלישה מהחלל ומקבל מעשייה כבדת ראש על משבר אמונה אותו חווה הגיבור בעקבות מות אשתו, יגיב כמו שהגיב הקהל ל"הכפר". אבל עם שחקנים מעולים, בימוי רהוט ולא מעט סצנות מותחות, שאמאלאן הצליח לגרום לקהל לאכול את זה.

למרות חמש השנים הקשות שעברו על שאמאלאן המפיקים ממשיכים להביע בו אמון ולממן את סרטיו, ונראה כי לפחות בכול הנוגע לסרטו החדש, זה משתלם. נכון להיום הרוויח "איירבנדר: כשף האויר האחרון", יותר משני הסרטים האחרונים של שאמאלאן ביחד. אולי זה קשור לעובדה שזו הפעם הראשונה בה מביים שאמאלאן סרט שלא מבוסס על תסריט מקורי, אלא על סדרת אנימציה טלוויזיונית. אולי זה קשור לזיכרונות הנעימים מ"החוש השישי". ואולי הם פשוט מבינים שעל כל מגרעותיו, ללכת לראות סרט של שאמאלאן זו תמיד חווייה לא צפויה ומסקרנת, מספיק כדי שגם אחרי רצף סרטים קצת פחות מפסק יתנוסס שמו של הבמאי על הפוסטר כאילו מדובר במייקל ביי או, כמובן, בסטיבן שפילברג.