גברים במלכודת
הטריילר הפארודי שנעשה עבור הסרט "The Expendables", שמעמת אותו נגד "לאכול, להתפלל, לאהוב" חושף עליו יותר משיוצריו תכננו: מדובר בקידה האחרונה של האקשן הגברי. עמית קלינג מזריק טסטוסטרון
אל תאמינו לשם העברי שלו, "הבלתי נשכחים". "The Expendables", פרויקט הענק של סילבסטר סטאלון, עוסק בדיוק במצב ההפוך: ניסיון לחזור ולהיות רלוונטיים בעולם שכבר עבר לשחק לפי כללים אחרים לגמרי. הסיבה שבגללה "The Expendables" ("הניתנים להקרבה", בשר תותחים) הפך למעניין מרגע הכרזתו היא לא רק בגלל שהוא מאחד על המסך את כל כוכבי האקשן הגדולים של האייטיז - סטאלון שם, ודולף לונדגרן וברוס וויליס ומיקי רורק וגם למושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר יש תפקיד קטן (התפקיד הראשון שלו מזה שש שנים).
ההשוואה כאן ברורה: הסרט הזה מקונן על מותם של סרטי האקשן האייטיזיים, המאצ'ואיסטיים עד כדי גיחוך (שלעיתים קרובות היו גם הומוארוטיים באופן בלתי מודע ברמות של טוביאס פונקה - המשופם מ"משפחה בהפרעה"). לא רק שכירי החרב מתאחדים לעוד משימה אחרונה, אלא גם הכוכבים ההוליוודיים הגדולים האלה, ומנסים לעשות ביחד את מה שז'אן קלוד ואן-דאם (שנפקד כאן) ניסה לעשות לקריירה של עצמו ב"JCVD" המעניין: לפרק ולבנות מחדש את האתוס של האקשן הגברי.
הטריילר הזה, שהגיע לאינטרנט אתמול (שני), אולי לא מראה יותר מדי על הסרט אבל אומר עליו הרבה יותר מאשר כל החומרים הרשמיים ששוחחרו בעניינו עד כה. הוא ננעץ בעובדה בסיסית ודי מצחיקה - "The Expendables" יצא למסכים בארה"ב באותו היום עם הסרט הבא עם ג'וליה רוברטס, "לאכול, להתפלל, לאהוב". קשה לחשוב, לכאורה, על סרטים שונים יותר - ולכן יוצרי הטריילר מבקשים מהגברים הצופים בו "לכבוש מחדש את הוליווד", לא להוריד את הסרט אלא ללכת לקולנוע ולעזור לו לעקוף את האויב ברשימות שוברי הקופות לאותו סוף שבוע.
כמו סטאלון, לונגדרן ושות', גם רוברטס היא אייקון אייטיז שממשיך, בהצלחה גדולה בהרבה, אגב, לעשות סרטים פחות או יותר בתוך אותה הנישה שבה היא התפרסמה. הטריפל-ל' הזה, ללא מעודכנים, הוא שובר קופות עתידי המבוסס על רב מכר מהעבר הקרוב. "אופרה נשבעת בשמו," מתריע הטריילר, וזה אומר הכל. כן, "לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא הצד השני של מטבע השמאלץ ש-"The Expendables" מייצג את צידו השני. מדובר ביצירות שהן למעשה כלי לפנטזיות-אגו.
גם אם "לאכול, להתפלל, לאהוב" בנוי על שילוש קדוש של ניו-אייג' המחפש מראש את נשות המעמד הבינוני-גבוה, אלה שמספיק לא נוח להן בשביל שילכו לחפש את עצמן אבל שהן גם מספיק עמידות כלכלית בשביל להרשות לעצמן את כל השיטוטים האלה, ו-"The Expendables" פונה אוטומטית לגברים שתקופת הילדות וההתבגרות שלהם עברה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות התשעים, לא משנה מאיזה מעמד כלכלי הם באים - מלבד זאת, יש הרבה יותר מן המשותף בין שתי היצירות משהן יהיו מוכנות להודות בהן אי פעם.
סיור מאורגן
לכאורה, קשה לדמיין שליחות הפוכה יותר למשימת שכירי החרב (ככל הנראה להפיל איזשהו דיקטטור) מאשר "לאכול, להתפלל, לאהוב" - שלושה דברים שלהם לא יהיה להם ממש זמן בג'ונגל הדרום אמריקאי. ובכל זאת, שימו לב - כאן קבוצה של גברים בלבד, וכאן קבוצה של נשים בלבד, וכל קבוצה, שחבריה נמצאים בגיל העמידה, מחפשת בעצם לחדש משהו מעברם - בין אם זה את המקצוע, שהוא הרג, ובין אם זו איזושהי עשיה ערטילאית יותר, אבל כזו שהיא מאד ממוקדת חיים (בקיצור, הקלישאה הבסיסית והישנה - גברים הורסים, נשים בונות). על מנת לעשות זאת, הם יוצאים למקום אקזוטי, בלי יותר מדי ציוויליזציה, כזה שבו אפשר להתנתק מהמצב העכור והיומיומי ולבנות את עצמך מחדש. כמובן שהפנטזיה הזאת היא ממוקדת לחלוטין ב"אני" - בין השאר כי טריפל-ל' הוא ספר אוטוביוגרפי, ו-"The Expendables" הוא אוטוביוגרפיה מטאפורית. רק תחליפו את שכירי החרב בשחקנים. בעצם, לא, אל תחליפו - אתם תקבלו בטעות את "רעם טרופי".
צפו בסצינת הסיום של "קומנדו" (1985), עם ארנולד שוורצנגר. כל כך הרבה סרטי אקשן מהתקופה הזאת הסתיימו בדיוק ככה: בקרב מיוזע בין שני גברים שריריים, לעיתים קרובות בלי חולצות ועם פאנצ'ליין צ'יזי בסוף. אייטיזי כל כך - בגלל האוברטונים האירוטיים שספק אם מישהו מיוצרי הסרט היה מודע אליהם, בגלל הסביבה האורבנית המוגזמת (קרביים של מפעל נטוש שמישהו אדיב בנה בסביבה), אפילו בגלל משפטי המחץ המגוחכים שמטרתם היא להמשיך להאדיר את הגיבור. אפילו בגלל השפם של בנט. בקיצור, הוליווד הייתה על קוקאין וראו את זה.
כבר למעלה מעשור שלא נעשה סרט אקשן מוצלח ומצליח שלא התרחש בעולם בדיוני לחלוטין (ולא בעולם הריאלי-אך-מופרך שאליו היינו רגילים עד כה). מתישהו בתחילת שנות האלפיים - החל מ"נמר דרקון" (2000), למעשה - היה טרנד של ייבוא סרטי אקשן-אמנויות-לחימה ראוותניים מהמזרח הרחוק ("גיבור", "בית הפגיונות המעופפים"), שגם אם לא היו פנטסטיים בהכרח מיסודם, אז היו עטופים בתחושה של מיתוס מרוחק, אולי בגלל המלודרמטיות שלהם שהוסיפה להכל תחושה של אופרת דמים. בינתיים, כאשר הוליווד נרתמה לתחום האקשן, שהתערבב עם המדע הבדיוני באופן כמעט אקסלוסיבי (או שהתפצל לז'אנרים מקבילים כמו סרטי מלחמה או מותחני משטרה) - דבר שעליו ללא ספק השפיעה ההצלחה של "מטריקס" הראשון שערבב נשק חם, קונג פו, סייברפאנק ופילוסופיה זולה - ויצר תמהיל נפוץ להחריד לעשור הקרוב.
הקץ לנשק
גם כאשר נעשו סרטי אקשן מסורתיים יותר, אז אלו כבר קיבלו הילה פארודית-נוסטלגית - כמו למשל "לירות כדי להרוג" המופרך לחלוטין, או מצד שני "סין סיטי" שערבב את הנוסטלגיה עם אסתטיקת רטרו של פאלפ וקומיקס כאחד. כך או אחרת, אחרי "המטריקס" כל סרטי האקשן נעשו מודעים לעצמם: כשסרט הפעולה המצליח ביותר של התקופה מתרחש בעולם וירטואלי, זה משקף את האיום של האינטרנט על "העולם הממשי". לסרטי אקשן ההיפר-גבריים, אלו עם הזהויות הברורות והחד משמעיות לחלוטין, לא נשאר הרבה מקום בתקופה כזאת.
הרי אם קיאנו ריבס - זה שבתחילת "מטריקס" הוא בכלל מתכנת מחשבים, ולא איזה לוחם מארינס לשעבר - מסוגל לזרוע הרבה יותר הרס מכל שוורצנגר, אז פתאום השרירים המוגזמים האלה נראים כמו מעמסה ולא כמו מה שמקנה לך את היתרון הקריטי בקרב הבא בג'ונגל, נגד עוד צבא פרטי של איזשהו דיקטטור. שימו לב מה הטריילר הזה, שנעשה "על ידי מעריצים, עבור מעריצים", אומר על הסופרגרופ שנאסף ב-"The Expendables": "הגברים היחידים שמותר לכם לאהוב". זו אמירה מיושנת במובהק, רטרואית במודע, כזו שמרפררת לעידן שלפני הברומאנס.
גם אם "The Expendables" יצליח בקופות (או אפילו בביקורות), לז'אנר שלו הוא שר שיר הלל - אין שום סיכוי. הוא פשוט לא מתאים לשיח העכשווי, שדורש רמות של פירוק עצמי שפשוט לא מתאפשרות בסוגה שמבוססת על מנות מטורפות של אגו (שוב, יתכן מאד והאשמה נעוצה במפגש הבלתי אמצעי של מפיקים הוליוודיים עם כמויות אדירות של קוק). גם סילבסטר סטאלון, הבמאי, יודע את זה - הוא ידע את זה גם ב"ג'ון רמבו", הפרק הרביעי בסדרה המיתולוגית, שהוא כנראה גם האפל מכולם עד כה. למרות שרבים הם התרמילים הנופלים בו על הרצפה, הוא רחוק מלשמור על הרוח המשונה של הסרטים הקודמים בסדרה ובז'אנר - שתמיד, מתחת לאירועים הקודרים שבהם, כוללים איזושהי נימה דבילית ושמחה של זריעת הרס, התענוג שבלפרק בית קלפים בנשיפה. גם אם הקריאה של הטריילר תצלח - ואנשים באמת יתאספו בבתי הקולנוע ויגרמו לו לעקוף את "לאכול, להתפלל, לאהוב" - אז מה?
הקריאה הנואשת של הטריילר, שנכתבת בעצם בשפה של סרטי האקשן הישנים האלה - שקוראת לכבוש בחזרה את הוליווד כאילו הייתה מבצר של רודן דרום אמריקני מזוקן - חושפת את המשבר ואת הייאוש שבו נמצא ז'אנר האקשן כבר למעלה מעשור. להוליווד של האייטיז, זו שהורדות באינטרנט, למשל, בכלל לא איימו עליה בשום צורה, אין היום שום סיכוי. היה בה משהו לא פרופורציונלי, מופרע, קאמפי, שבע מדי. קאמפי, בדיוק כמו הטריילר הזה, למשל. הגבריות המוגזמת של שוורצנגר ב"קומנדו", למשל - בסצינת הפתיחה הוא סוחב על הכתף בקלילות גזעי עץ עצומים, בדיוק כמו שלקראת הסוף הוא מתהדר במשגר טילים פרטי - בעיניים של הצופה המודרני, גובלת בדראג.
האקשן היום הוא הרבה יותר סולידי, מחושב וחלקלק. הרי כל עניין ה-3D הוא נסיון לתת לצופה בקולנוע יתרון על פני הצופה בבית. יש פחות מקום לאגו של הגבר היחיד (או של קבוצת גברים) ויותר מקום, למשל, לחלליות מתפוצצות - כי השני הוא ספקטקל, אטרקציה חזותית, והראשון הוא כלי שדרכו ניתן לפנטז על העצמי. למען האמת, שרירים נפוחים פשוט נראו יותר טוב ב-VHS מאשר ב-HD - כשהתמונה הייתה פחות חדה, היה קל יותר לדמיין שהם שלך.