חתולים מתים בסתר

אי שם בעבר ההיסטורי המאובק של המוזיקה, רוקנ'רול היה עניין מחתרתי. כמה עשרות שנים לפני צביקה הדר, אמריקן איידול וגלגל"צ, הרוק נולד בשולי החברה, בין אצבעותיהם ובעומק גרונותיהם של מורדים מוזיקליים, ויועד אל אוזניהם של קהל שבז לנורמות השמרניות, ושמר על מרתק בטוח מחברה שמרנית. בימינו, כשמוזיקה שמתהדרת בתואר "אנדרגראונד" מופקת בפס ייצור משומן וממושטר היטב, אם רוצים לחפש רוק מחתרתי אמיתי צריך לחפש אותו במשטרים הטוטליטריים. שם, בערים כמו בייג'ין, פיונג-יאנג וטהראן, הוא מתחבא במרתפים אמיתיים, ולא מטאפוריים, וחושש מרשימת הצנזורה הרבה יותר משהוא שואף להגיע לרשימת הפלייליסט של תחנת דיווחי התנועה המקומית.

"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" הוא סרט חצי-עלילתי וחצי-תיעודי על עולם השוליים של המוזיקה המחתרתית בטהראן, וכמו המוזיקאים שהוא מצלם, הוא עצמו צולם באופן מחתרתי וללא רישיון מהשלטונות, וצוותו אף נעצר פעמיים במהלך ההפקה. במהלך 17 ימי צילום דחוסים צילם הבמאי האיראני באחמן גובאדי ("צבים יכולים לעוף") שני מוזיקאים טהראניים אמיתיים, בחור ובחורה, המככבים בסיפור בדיוני על הרכב מוזיקאלי שמנסה לשרוד, ולצאת מטהראן להופעה חופשית בחו"ל. במהלך מסעם להרכיב להקה ולהשיג דרכונים מזוייפים, הם פוגשים הרכבים טהראניים אמיתיים אחרים שמנגנים במגוון סגנונות: רוק, מטאל, היפהופ, ג'אז ואף מוזיקה איראנית מסורתית.

בתנאים מגבילים

הסרט מצולם במצלמה ידנית ורועדת, בלוקיישנים טהראניים בהם להקות מחתרתיות מקליטות ומופיעות באמת, ומדי פעם מציג שיר שלם בהופעה שנחתך לשוטים דוקומנטריים אקראיים מרחובות טהראן. הטקסטים של שירי הלהקות המופיעות זהירים למדי, ולא כוללים מסרים פוליטיים משמעותיים. עיקר הסכנה טמונה בעצם נגינת המוזיקה המערבית המושחתת והאסורה, ולעיתים גם בעצם שירתן של נשים זמרות ("קול באישה ערווה", כפי שמקפידים ללמדנו החומייניסטים המקומיים שלנו). שמו של הסרט מתייחס לאיסור חוקי הקיים על הצגת חיות מחמד ברחובות טהראן, ויוצר אנלוגיה לאיסור האיראני על נגינה ושירה חופשיים.

הסרט זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, ואף לשבחי הביקורת הבינלאומית. עם זאת, נראה שהפרס והשבחים ניתנו בעיקר עקב נסיבות ההפקה המרתקות והמסוכנות של הסרט, הראויות לסרט בפני עצמן. בת זוגו ושותפתו ליצירה של הבמאי, העיתונאית רוקסנה סאברי, שוחררה ממעצר רק זמן קצר לפני הבכורה הבינלאומית. הבמאי עצמו נעצר לאחר חזרתו מפסטיבל קאן, ושוחרר עקב לחץ בינלאומי. השניים עזבו את איראן, ככל הנראה שלא על מנת לחזור בזמן הקרוב. חלק מהמוזיקאים המופיעים נעצרו וטרם שוחררו.

יש גם ארי גולד מקומי

לאור מסכת הייסורים הנ"ל, קצת לא נעים לכתוב שהמוזיקה שבגללה נעצרו כה רבים, ושעומדת במרכז הסרט, לא ממש מלהיבה. הלהקות המופיעות לא רעות, אך לא מצליחות להתעלות או אף להשתוות ללהקות המערביות אותן חבריהן מעריצים. מאחר ומוזיקה זו מקבלת מקום מרכזי בסרט, ומתוארת מילולית וקולנועית כמוזיקה מלהיבה ומרגשת, הדיסוננס מעט צורם. בנוסף לכך, הסיפור הדרמטי אותו מספר הסרט, על ניסיונות צמד המוזיקאים להקים להקה ולהשיג דרכונים מזוייפים להופעה בחו"ל, מצליח לתפקד ברובו, אך לאור יכולות המשחק הקולנועי המוגבלות של מרבית המשתתפים, לא לסחוף. חריג ראוי לציון הוא חאמד בחדאד, מוזיקאי טהראני שמשחק את האמרגן המאכער באופן מבריק, ונושא את הסרט על כתפיו.

עם זאת, למרות ואולי אף בגלל מגבלות יצירתיות אלו, הידיעה שהסרט צולם תוך סיכון ממשי לצוות ולמשתתפים, עם סצנות שמתרחשות באמת מאחורי רעלת הברזל האיראנית, מייצרת חוויית הצפייה ממין אחר לזה שאליו אנו רגילים. גם אם המוזיקה לא מעניינת במיוחד, הסרט עצמו מציג באופן אותנטי עד כאב חיים מחניקים ואכזריים תחת משטר טוטליטארי תיאוקרטי, ובכך טמון כוחו. אמנם עלילת הסרט עדינה למדי ומספרת ברובה סיפור שקט באופן יחסי, אך שתי סצנות בה פוגשים המוזיקאים את המשטרה, וסצנת הסיום מפתיעה ומזעזעת, הופכות את הסרט לאגרוף חזק בבטן. רוב הסרט מייצר אשליה מסוכנת של כמעט-נורמאליות, ושל דמיון ללהקות צעירות רבות בעולם המערבי שנאבקות להשיג הכרה. דווקא תחושת שלווה מדומה זו הופכת את סיומו האכזרי של הסרט לכל כך מטלטל.