בתפקיד עצמם

הוליווד היא אינו מקום שקל להזדקן בו, שלא לדבר על להזדקן בו בכבוד. לרוב, אלו נשים בתעשיית בידור, ובעיקר בקולנוע, שמבכות את מר גורלן עם הגיעם של הקמטים וגלי החום המסמנים גם את תחילת הדעיכה של הקריירה שלהן. חלקן עוברות לטלוויזיה, חלקן משלימות עם תפקידי סבתא, אחרות עוברות לביים או להפיק ואחת היא מריל סטריפ.

אבל מה קורה כשזה מגיע לכוכבים הגבריים, המסוקסים והקופתיים של השואביז?האם גם בהם נותן הגיל אות אותותיו? נדמה שיש מי שהצליחו לשמור על עצמם מגלישה סופית ומוחלטת למחוזות הפתטיות, ביניהם שחקנים אגדיים כמו ניקולוסון, דה נירו ופצ'ינו. ויש גם את ברוס וויליס וסילבסטר סטאלון, שפשוט עובדים פחות ומשלימים עם זה ש"יפי קאי איי מאדר פאקר" היה  באייטיז ויישאר שם.

שנות ה-40 בחייו של גבר אמורות להיות שיא פריחתו, ובזמן שג'ורג' קלוני, ג'וני דפ ובראד פיט מנצלים את העשור הזה בחייהם להיות סקסיים ומרתקים מתמיד, יש שניים - עופות מוזרים בהוליווד - שהופכים בשנים האחרונות להזויים מתמיד. אולי זה הגיל, אולי הסתגלות כפויה לדרישת הקהל אבל טום קרוז וניקולס קייג' הם שתיים מהתופעות הפחות ברורות על המסך שלכם ומאחר ולשניהם עלו השבוע סרטים חדשים בארץ וכנראה הגיעה השעה לנסות ולהבין את פשרם של השניים הללו.

סוכן כפול

קייג' הוא ללא ספק השחקן עם הסוכן הגרוע ביותר בהוליווד. אחרי הופעה קורעת לב ב"לעזוב את לאס וגאס" ב-1995, מישהו שם בהוליווד העניק לו עצת אחיתופל להפוך לכוכב אקשן - מלכודת שבגיל זקנה מאוד קשה להיחלץ ממנה. וכך, אחרי סרטים קצביים ומעולים כמו "עימות חזיתי", "קון אייר" ו"הפריצה לאלקטרז", לקייג' דגדג לעשות שוב משהו קצת יותר איכותי, "אדפטיישן" ההזוי והמענג העניק לו עוד מועמדות לאוסקר ונדמה היה ששחקן האופי שבו התעורר לתחייה. אולי זה קו השיער הנסוג ואולי האובססיה לסופרמן (מדובר באדם שקרא לבנו קל-אל למען השם) אבל קייג' חזר אל חיקו הבכלל לא חמים של האקשן כשבגלגולו החדש הוא גם מעורב פעמים רבות עם סיי-פיי הזוי ומשיחי שאפילו מ. נייט שאמאלן לא היה חותם עליו.

קייג' הוא עדיין כוכב קופתי ודווקא כשפנה לגזרת הפנטזיה וההרפתקאות הצליח לו עם "אוצר לאומי". אבל קשה, קשה מאוד אפילו, להבין את האפיל של קייג' ולאיזה קהל יעד בדיוק הוא פונה. חתיך הוא לא, יפה, הוא אפילו פחות. הוא מסרב להודות בעובדה שהוא מקריח וכמעט בכל סרטיו האחרונים יש איזושהי תוספת שיער סינטטית למראה (וכנראה גם למגע) שגורמת לו להצטייר כזקן פתטי והנורא מכל - כל זכר לשחקן שהבליח אי שם בניינטיז ונצץ, נמחה מעל פני אדמה. קייג' בוחר את התסריטים הגרועים ביותר שמסתובבים בשוק, לוקח ככל כנראה קורסים אצל קיאנו ריבס ב"איך להעביר תשעים דקות של סרט עם הבעת פנים אחת" ומתקשה לשכנע מישהו במשהו שיש לו לומר.

הברירה היחידה עבור קייג' והישרדותו היא אימוץ את התדמית ההזויה שנוצרה לו בסרטים, זו שהיא כל כך מופרכת, ביזארית ואובר-דה-אדג'ית, עד שהיא מתחילה לעבוד על הצופה ולהעניק לו סוג של הנאה קאמפית משונה. בהופעתו המעולה ברימייק של ורנר הרצוג ל"פקד מושחת" משנה שעבר, שחרר קייג' את כל המעצורים והעכבות בדמות שנראתה כמו פארודיה על התדמית הקולנועית שלו ושכנעה כל כך בעיקר מהסיבה הזו.

על ספת הפסיכיאטר

ואם מדברים על תדמית קולנועית -  ועל תדמית בכלל - שנמצאות במצוקה כבר כמה שנים, טום קרוז הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית. הוא התחיל כילדון שרוקד בתחתונים ב"שעשועים מסוכנים", ריסק לבבות ב"אהבה בשחקים" והתבגר לאחד השחקנים הפורים, המגוונים והמוצלחים ביותר של הניינטיז עם תפקידים מעולים בשורה בלתי נגמרת של סרטים ביניהם "נולד בארבעה ביולי", "הפירמה", "ראיון עם ערפד", "בחורים טובים", "ג'רי מגווייר" ועוד. גם כשפנה לכיוון האקשן, עשה קרוז בחירות אינטליגנטית עם סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית" בעלי הניחוח הג'יימס בונדי המתוחכם, מותחנים מרתקים כמו "דו"ח מיוחד" ואפוסים היסטוריים דוגמת "הסמוראי האחרון". אז נכון, הוא תמיד היה קצת ווירדו בחייו האישיים עם כל קשקושי הסיינטולוגיה המתישים שלו, אבל עם רזומה לא מתווכחים וקרוז שילם את חובותיו בהוליווד וזכה להערכה לה הוא ראוי מהמבקרים ומהקהל בהתבסס על איכויותיו כשחקן.

רק מה? מספיק אינצידנט אחד כדי להפוך על פיה קריירה שלמה. ב-2005 הגיע קרוז לאולפן של אופרה ווינפרי כשהוא מבושם מאהבה לחברתו החדשה, קייטי הולמס. הכל טוב ויפה עד שקרוז מתחיל לזנק כקופיף על הספות, מטלטל את ווינפרי המסכנה שאינה יודעת איך לאכול את המאורעות ומחייך חיוך שמזכיר יותר את הג'וקר של באטמן מאשר גבר מאוהב. אחר כך הוא גם גרר את הולמס בכוח מאחורי הקלעים לקדמת הבמה והותיר פיות פעורים ברחבי העולם שהתקשו להבין מה בדיוק הם ראו.

לפני ה"ממזרים"

אחר כך הגיעה היציאה הפומבית והתוקפנית שלו נגד ברוק שילדס, בעקבות ספר שהוציאה על דכאון אחר לידה (משהו שסיינטולוגיה לא ממש מאמינה בו) ולפני שאמרתם 'פסיכי', אולפני פאראמאונט ניתקו עם קרוז קשרים והפסיקו לממן את חברת ההפקות שלו.

מי שהיה עושה לפחות שני סרטים בשנה מצא את עצמו מוריד את הקצב משמעותית והופך לשיחת היום רק כשזה מגיע לרכילות, ולא לעבודה שהוא עושה. תפקיד סופר רציני בדרמת מלחמה העולם השנייה "ואלקירי" היה ניסיון כושל לחזור לימי המועמדויות לאוסקר. אחרי שראינו מה שראינו, מי לעזאזל ייקח אותו ברצינות כקולונל הגרמני שתכנן התנקשות בהיטלר?

הנזק נעשה ולא נותר אלא לעבוד עם מה שיש. רוצים משוגע? רוצים פסיכופט? רוצים אגו-מניאק שנמצא בפאוור-טריפ מהגיהנום? קיבלתם. "רעם טרופי" היה אחד הסרטים המצחיקים של השנים האחרונות בעיקר בזכות דמותו הבוטה, הדוחה והמטורפת של מפיק העל לס גרוסמן שדורך בדרכו לצמרת על גוויות ואחר כך לועס ויורק אותן. כעור, שמן, שעיר ומלא שנאה למין האנושי, גרוסמן לא רואה אף אחד ממטר כשזה מגיע לאינטרסים שלו והתקף זעם "קטן" מכיוונו, משול להתפרצות וולקנו מוחק כפרים.

הקהל נפל שדוד בקסמו של גרוסמן שהתיישב בצורה כה מוצלחת עם מה שכולם כבר חשבו בכל מקרה על קרוז והפרעותיו. לפתע, היה שוב ביקוש לשחקן, ובגיל 48 קרוז מצא לו אלטר-אגו שיזכה לסרט משלו, בספין אוף שיפיק ביחד עם בן סטילר. בדומה לקייג', הכניעה לתדמית והיכולת לעשות לה ספין - רצוי כזה בו אתה לגמרי מסתלבט על עצמך) - שיחזיר אותך לרלוונטיות היא סוד ההישרדות.

ב"כמו יום ולילה" החדש, מנסה קרוז לחזור למשהו שהוא כבר לא חלק ממה שקהל רואה בו. גיבור האקשן העשוי ללא חת שמצליח להקסים את הגיבורה היפהפיה  תוך כדי שהוא עושה את כל הפעלולים בעצמו. שלושה שבועות שהסרט מזדחל לאיטו בקופות בארה"ב ועדיין לא הגיע לנקודת ה-100 מיליון שהייתה בעבר משוכה שקרוז מדלג מעליה בקלילות.

כל תוספות השיער שבעולם וכל הזינוקים ממשאיות נוסעות שתוכלו לחשוב עליהן לא יוכלו כנראה לשנות את גורלם של השניים האלו שנדונו, כך מסתמן, להמשיך בקריירה שנענשת על חטאי העבר והפכה לבדיחה שמספרת את עצמה.