הסוליה של הסנדלר
בסרטו החדש, "מגודלים", אדם סנדלר שוב מוכיח שהוא גאון בתחומו. הבעיה היא שהתחום הזה הוא הומור פלוצים, ואף מבקר עם ראש על הכתפיים לא מתכוון לרדת לרמה הזו. דני סגל אפס כוכבים
היחס לאדם סנדלר בקרב חובבי קולנוע הוא כמו היחס של חובבי אלכוהול לעראק. חצי מהאנשים אוהבים אותו, והחצי השני פשוט לא מבינים מה הקטע. בזמן שהחצי הראשון מתגלגל מצחוק מכל הפלצה, מילולית או אחרת, שסנדלר אחראי לה, החצי השני מביט בזלזול מתנשא ברצף הקומדיות האינסופי בהן הוא מככב, ואותן הוא בדרך כלל גם מפיק וכותב. המזל של סנדלר הוא שהחצי הראשון, האוהד, קונה מספיק כרטיסים לסרטיו כדי לאפשר לו להמשיך בשלו. המזל הרע הוא שהחצי השני, הסנובי, כולל, כפי הנראה, את הרוב המוחץ של מבקרי הקולנוע בעולם.
לפני שבועיים עלתה לאקרנים בארצות הברית הקומדיה החדשה של אדם סנדלר, "מגודלים", שהגיעה גם לבתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע האחרון. הפתיחה של הסרט בטבלת שוברי הקופות של צפון אמריקה הסתכמה בהכנסות של ארבעים מיליון דולר - למרות שהסכום הזה לא היה גדול מספיק על מנת למנוע מ"צעצוע של סיפור 3" מלהשתלט בשבוע השני ברצף על פסגת הטבלה, עדיין מדובר במספר מרשים מאוד. במיוחד אם מתחשבים בעובדה שזו הפעם השמינית בחמש עשרה השנים האחרונות שסרט של סנדלר פותח עם סכום דומה, ושסרטיו האחרים לא מפגרים הרבה מאחור.
אדם סנדלר, אתה עגבניה רקובה
לעומת הנתונים הפיננסיים המעודדים, אגרגטור הביקורות רוטן טומטוז מצייר תמונה מחמיאה הרבה פחות של הקריירה של סנדלר. מלבד ההופעה הקלאסית שלו ב"מוכה אהבה" של הבמאי פול תומאס אנדרסון והסרט "זמר החתונות", כל הסרטים שלו ללא יוצא מן הכלל מקבלים דירוג "רקוב" לפי הסקאלה של האתר, כשחלק מהם מגיעים לרמות ריקבון מתקדמות במיוחד כמו "מר דידס" (21 אחוזי טריות), או "צ'אק ולארי" (14 אחוזי טריות).
מצד אחד, חוסר ההתלהבות בביקורות אינו מפתיע. קומדיות וולגריות שמבוססות על בדיחות נקבים בדרך כלל אינן כוס התה של מבקרי הקולנוע. ובכל זאת, אם משווים את סנדלר לקולגות כמו בן סטילר או ג'ים קארי, ניתן לראות בבירור כי במקרה שלהם, לפחות פעמים ספורות במהלך הקריירה שלהם, זכו הקומדיות שלהם לביקורות אוהדות. "דודג'בול", "סטארסקי והאץ'" ו"פגוש את ההורים" הן הדוגמאות הבולטות במקרה של סנדלר, ו"המסכה", "שקרן, שקרן" ו"טיפשים ללא הפסקה" במקרה של קארי. אבל לאדם סנדלר, כך נראה, פיתחו המבקרים אלרגיה של ממש.
ניתן להבין את התגובות הקרירות של המבקרים כשצופים בסרטיו הראשונים של סנדלר. על מנת להנות מסרטים כמו "בילי מדיסון", "שטן על הזמן" או "נער המים", בהם הפרסונה של סנדלר גובלת באידיוטיזם מוחלט, ובחלקם הוא מקפיד על חתך דיבור עילג ומעצבן, צריך טולרנטיות מסוימת להומור נמוך. אבל לאחר סרט המפנה של סנדלר, "זמר החתונות", שאכן זכה לביקורות אוהדות, קשה להבין מדוע סרטים כמו "חמישים דייטים ראשונים", "קליק" או "סדנה לעצבים", שלושתם הצלחות קופתיות, שלושתם מצחיקים מאוד, ושלושתם מתוחכמים יותר מסרטיו הראשונים, עדיין זוכים לקיטונות של בוז מקיר לקיר.
מתעקש להיות דביל
בניגוד לסטילר או לקארי, בהומור של סנדלר, ושל כל הסרטים של חברת ההפקה שלו, האפי מדיסון, נראה לעיתים כאילו ההתעקשות על דביליות היא סוג של התרסה. גם בסרטים כמו "זמר החתונות" או "חמישים דייטים ראשונים", בהם הוא התחיל לפנות לקהל בוגר יותר, ניתן למצוא דרך קבע בסיס איתן של בדיחות על חשבון חריגים, סטיות מיניות משונות, והרבה חיות.
אין אצל סנדלר את הקצב המטורף ואת המימיקה הוירטואוזית של קארי, או את הקפקאיות של סטילר והעדכניות שלו. במקומם מקבל הצופה קומיקאי שנראה כאילו הוא המוקיון של הכיתה. מישהו די מצחיק, ודי חמוד, שאף אחד לא באמת חשב שאי פעם יצא ממנו משהו. נדמה כאילו דווקא ההומור הנמוך ודמותו של סנדלר עצמו, הגורמים שאינם משתנים אף פעם בסרטים שלו, הם אלו שהופכים אותו לאהוב על ידי הקהלים באופן קבוע, ואותם גורמים בדיוק משניאים אותו על המבקרים.
אבל אם את האלמנט היומיומי וה"ממוצע" באופי של סנדלר, ואת בדיחות הקרש, עוד יכולים מבקרים רכי ללב לחבב, קיים מרכיב נוסף בסרטים שלו, אותו קשה למבקר הסטנדרטי לעכל אפילו יותר. בסופו של יום סנדלר הוא אחד המטיפים חסרי הבושה ביותר לחיי משפחה, ולדרך האמריקנית. זה לא מקרה שבמלחמת המפרץ השניה העלה סנדלר לאתר האינטרנט שלו סרטון בו הוא מחזק את ידם של החיילים האמריקנים במונולוג מכל הלב.
תמיד במרכז
אמנם יש לסנדלר דרך משונה מאוד להראות את זה, אבל הסרטים שלו הם לב ליבו של המיינסטרים. כדמות שמגשרת בין הומור של תלמידי מכללות שיכורים, על כל השיהוקים, ההקאות והמתיחות המטופשות שהוא כולל, לבין ערכים כל אמריקנים, סנדלר משלב את כל האלמנטים שמבקרים אוהבים לשנוא.
בסרטו החדש מתאחד סנדלר עם חבורת סאטרדיי נייט לייב עונת 1991, שבין חבריה הנוספים נמנים רוב שניידר, קווין ג'יימס, דיוויד ספייד וכריס רוק, בסרט על חבורת חברים מהתיכון שנפגשת לסוף שבוע משותף עשרים שנה אחרי שסיימו את הלימודים. סנדלר, כמו גם שאר חברי החבורה, מתבגר עם הקהל שלו, ויוצר קומדיה על ילדים מגודלים, שמתגעגעים לשטויות של פעם, וזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת.
פמילי גאי
כבר בסרט "ביג דאדי" התמודד סנדלר עם מטלות ההורות המעיקות, ב"50 דייטים ראשונים" הדגים סנדלר טרנספורמציה מרווק הולל לבן הזוג הנאמן והיציב ביותר בעולם, והסרט "קליק" עסק בתוצאות המרות של העדפת קריירה על פני חיי משפחה. למעשה הצליח סנדלר להבריח לתוך אולמות מאוכלסים בקהל שמחפש קומדיה מטורפת ואנרכיסטית מסרים שמרניים ממש.
אבל הקהל של סנדלר נשאר נאמן, והולך עם האנטי גיבור שלו באש ובמים. בניגוד למבקרים, הקהל השכיל להעריך את היושר והעקביות של כוכב שמדבר בגובה העיניים של אותו הקהל כבר שני עשורים, ומצליח לגיים תומכים נלהבים גם מבין במאי איכות כמו ג'יימס ברוקס ("ספנגליש") ופול תומאס אנדרסון, כמו גם ללהק לסרטיו שחקני איכות כמו ג'ק ניקולסון, סטיב בושמי (שמשתתף גם בסרט החדש), וינונה ריידר ודרו בארימור . סנדלר הוא כפי הנראה אחד מאותם יוצרים שיזכו להערכה של ממש רק בעוד שנים רבות, כשגוף העבודות שלהם, כשהוא נבחן ברטרוספקטיבה, יוכיח כי למרות שהוא אינו במאי, מדובר באוטר לכל דבר.