אלוהים נותן שיניים למי שאין לו אגוזים

ממש פעם, לפני שניים או שלושה עשורים, היה הרבה יותר פשוט לנערה המתבגרת להבין - באופן הכי מטופש אך טהור שיש - איך היא מעדיפה את הגבר שלה. הוא היה בטעם של ספגטי או בורקס, הכלאה מוזרה בין קלינט איסטווד וזאב רווח. במקרים אחרים הוא הסריח מריח של המבורגרים רכים ומטפטפים מדיינרים אמריקנים. היה לו כזה קטן, אבל כשהחבילה הגיעה בתוספת מנוע גדול הפנטזיה הרומנטית הצליחה להגשים את עצמה. ובכן, ברוכים הבאים לתקופה קולטורומנטית משונה. לא רק היפסטרים, גם ערפדים מתרגשים לבוא עלינו, וכך, לגברים שאינם מאריכים את השיער או הניבים אין מקום באף מיטה. שורה תחתונה? הערפד הוא המטרוסקסואל החדש.

בחורה מבית טוב רוצה כנראה רק שינשכו לה את הצוואר בעדינות, שהגבר שלה לא יתאמץ להבין אותה כי נותרה לו רק מלאכת קריאת המחשבות, שהוא יציל אותה בכל פעם שהיא מסתבכת עם חבורת אופנוענים או זאבי-אדם או ערפדים אחרים. קלאסי. קלארק גייבל מתהפך בקברו, יודע היטב שהיה צריך להמיר את השפמפם הקטן בטיפול שורש. אבל אלוהים נותן היום שיניים למי שאין לו אגוזים. במשולש הרומנטי של "דמדומים" - בין בלה, אדוארד וג'ייקוב - הכל מאוד פשוט, פשוט מדי, שמרני מדי, אמריקני מדי.

פנטזיה לא נשכנית

את מי בלה אוהבת? את שניהם כמובן, אבל אחד קצת יותר. את מי הצופים אוהבים? גם את שניהם, כמובן, אבל אחד קצת יותר. שני הבחורים רעים וטובים באותה מידה, שניהם מסתובבים עם סוד על הגב או הזנב, שניהם מסורים ומסוגלים להקריב את עצמם. שניהם יכולים לעורר את רפלקס ההקאה. המקובל של הכיתה הוא הדחוי חברתית החדש. וכשבלה לא מסוגלת להגיד 'פינוקיו, חכה לי', שניהם גומרים מהר מדי - אחד מהם רוצה להתחתן בגיל 18, השני רוצה להטביע בה חותם, שזה בדיוק מה שאתם חושבים רק בזאבית.

"דמדומים" היא פנטזיה בלי שיניים. במילים אחרות, היא מגששת את דרכה לעבר הנגיסה בילדותיות, עם שיני בינה, ולפעמים מחפשת בחשכה את הכוס שבה נחות להן התותבות, בעיקר כל אימת שאדוארד ובלה מנהלים שיחות כבדות על חתונה וילדים. בכל מקרה, היא לא מצליחה לתת ביס משמעותי. בעיבוד הקולנועי לסדרת הספרים של סטפני מאייר מעולם לא הומצא עולם חדש כמו ב"שר הטבעות" או "הארי פוטר". סדרת "דמדומים" ממשיכה להתבסס על עולם קיים, מוכר וצר, שם חיים ערפדים ואנשי זאב, כאילו עולם הפנטזיה והמדע הבדיוני נשאר תקוע ביום שבו אי.טי חזר הביתה.

הדם לא עולה לראש

במקום שבו עומד "דמדומים" - הצלחה גדולה בקרב בני נוער בכל העולם ובעיקר בארה"ב - העומק הרגשי חייב להסתכם בפער שבין חום לקור, קשיים גדולים מול קשיים עצומים, קבלה מול בדידות, אנושיות מול חצי אנושיות מול רבע אנושיות. הפרק השלישי בסדרה ממשיך להתבוסס בדמו, מסרב לפזול לצדדים, נטול עומק, רצוף בקלישאות. כל שיחה מסתיימת במשפט מגוחך, כל אינטראקציה נגמרת בלי שום תובנה, הכל מאוד נוח וחסר מאמץ.

כשבסוף מגיעים להסכמה שהטוב חייב לנצח, זה ממש בסדר - נו, כך עובדת הנוסחה ההוליוודית - אבל גם משאיר את הצופים הצעירים בלי מתח וקווי עלילה מאתגרים, מה שמבליט את איכות המעטפת - צילום תזזיתי, אפקטים מרשימים, צבעים אפלים, פסקול מעולה. תוסיפו לזה את רוברט פטינסון וקריסטין סטיוארט, מתוקים ויפים באופן מכאיב, ותקבלו להיט קולנועי שיכול לסמן בקרב בני הנוער את החופש הגדול. אם תעקבו אחריהם בפייסבוק תגלו שהחיים שלהם מדכאים מספיק וחסר להם פאן. לערפדים וצעירים אין סבלנות וחשק להיות עצובים בקולנוע, בטח לא להפעיל יותר מדי את הראש. אתם יודעים, קיץ, שמש, ים. המוח בצמצומים.

>>> לכל הכתבות, הטורים והביקורות של פיני אסקל