היו זמנים בעיר התחתית
"פעם הייתי" של אבי נשר לוקח את הצופה למסע נוסטלגי אל חיפה של שנות ה-60, אבל חולשת התסריט ועיצוב הדמויות מונעת ממנו למצות את הפוטנציאל
לראות סרט של אבי נשר זו תמיד חווייה מסקרנת. מכיוון שהוא אחד הבמאים הישראלים היחידים שאשכרה עשה סרטים שהרבה אנשים מאוד אוהבים, ושנחשבים לקאנוניים, כמו "הלהקה" ו"דיזינגוף 99", זו למעשה החווייה הכי קרובה שאנחנו יכולים להגיע אליה ללראות סרט חדש של אורי זהר או אפריים קישון. ובהתאם הפוטנציאל לציפיות מוגזמות, ולאכזבה, הוא כמובן, אינסופי.
ב"פעם הייתי" מייצר נשר סרט נוסטלגיה פאר אקסלנס, המתרחש בחיפה. העלילה, שקורת ב-1968, ממוסגרת כפלאשבק ארוך של הגיבור, אריק בורשטיין, שנתקף ברצף זיכרונות לאחר שנודע לו כי אדם בשם יענקל'ה ברייד הוריש לו את כל הונו. העוצמה של החווייה הרגשית מודגשת על ידי העובדה שהטיול במורד משעולי הזיכרון (נשמע יותר טוב באנגלית), מתבצע בעודו חשוף למתקפת קטיושות ברחובות חיפה המופגזת של מלחמת לבנון השניה.
אבל סכנת החיים לא מפריעה לאריק (שמגולם על ידי תובל שפיר בצעירותו ועל ידי אייל שכטר בבגרותו) להזות את עצמו כנער צעיר ושדוף, בשנות השישים העליזות. למעשה עוסק הסרט בקיץ אחד בחייו של אריק בו, כפי שמכתיב הז'אנר, הוא חווה אי אלו חוויות התבגרות והתפכחות שיסייעו לו במעבר מנעורים לעלומים, המערבות בצורה זו או אחרת חשיפה לסקס ולמוות.
הצצה לעולם של הגדולים
הסקס נוחת על אריק בעזרתה האדיבה מאוד של תמרה (נטע פורת), בת דודו הפרובוקטיבית והסקסית של חברו הטוב בני (תום גל). נוחת, כי לא נראה שאריק מזיז אפילו אצבע קטנה על מנת להענות לחיזוריה האגרסיביים של תמרה, שמצליחה לפתות אותו בסופו של דבר בכל זאת לאחר שהיא עושה כל דבר מלבד להשליך את עצמה עליו. המוות לעומת זאת, מיוצג על ידי יענקל'ה ברייד (אדיר מילר המעולה), שדכן מסור במיוחד וחבר ילדות של אביו של אריק (דב נבון).
יענקל'ה, שעובד בעיר התחתית, שוכר את שירותיו של אריק במהלך הקיץ למשימות מעקב כאלה ואחרות, במהלכן הוא חוקר את מצב הזוגיות של לקוחות שונים, בדומה לבלשים במותחנים אותם הוא משאיל בספריה הציבורית. אבל מעל דמותו של יענקל'ה, ושל ידידתו ושותפתו לעסקים, קלרה (מיה דגן), מרחף הצל של מלחמת העולם השנייה, ודרך ההיכרות עמם לומד אריק על קשיי ההתאקלמות וההתמודדות של ניצולי שואה, עליהם נמנה גם אביו.
מרגע שאריק מתחיל לעבוד אצל יענקל'ה חייו מתפצלים. כשהוא נמצא בגבהים של שכונת מגוריו, הוא עסוק בהליכה לים עם חברים, חברות בתנועת נוער, ובהתעלמות מחיזוריה של תמרה. כשהוא נמצא בעיר תחתית, שמעוצבת בסרט כמקום אפל שורץ מבריחים, קלפנים וזונות, במרכזו ניצב בגאון בית קולנוע המנוהל על ידי משפחה של גמדים, אריק מקבל הצצה לעולם של הגדולים.
תסריט מפוזר
ההישג הגדול של הסרט הוא בדמותו של יענקל'ה ברייד, השדכן המקצועי, שפיו שופע וואן ליינרים משעשעים וחוכמת רחוב, שמנותבים לנושא אחד בלבד - אהבה. יענקל'ה, שהצלקת הארוכה שחוצה את פניו מסמלת את נפשו הפצועה, ומבטא כבד מגחיך את דיבורו, הוא אחד מאותם בעלי מקצוע שעיסוקם מגדיר את כל אישיותם. במהלך הסרט לומד אריק את רזי מקצוע השידוך, ובמקביל מנסה להבין מה טיב מערכת היחסים בין יענקל'ה לקלרה (מיה דגן). מילר משחק את ברייד בביטחון עצמי ואיפוק, ומייצר דמות מרתקת.
בחלקו השני של הסרט מתחילים שני העולמות בהם מטייל אריק להתערבב והעניינים מסתבכים. אריק מגייס את תמרה לעזרה במעקבים שלו, ולמעשה משתמש במיניות שלה בצורה לא הוגנת. בנוסף יוזם אריק פגישה בין הספרן הבודד, מאיר (דרור קרן), לבין יענקל'ה, למטרת מציאת שידוך, פגישה שמובילה לתוצאות הפוכות כשמתאהב מאיר בקלרה.
התסריט, אותו כתב נשר עצמו, שנכתב בהשפעת הספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, סובל מתחושה מפוזרת משהו, ומותיר את הצופה קצת אדיש בסופו של דבר. וזה חבל, כי מגיע להופעות משחק כמו אלו אותן מספקים דרור קרן, מיה דגן או אדיר מילר, שירתמו לטובת אפקט סיפורי חזק יותר. נדמה שנשר אסף יותר מידי אלמנטים לתוך סרט אחד. אפילו המוזיקה היפה של פיליפ סארד, מלחין צרפתי שעבד בעבר עם שמות גדולים כמו רומן פולנסקי ורובר בראסון, לא מצליחה לגרום לחלקיו השונים של הסרט לחלוק בנוחות את זמן המסך. בעיקר תלושות סצנות חדוות הנעורים, כמו הפריצה המשונה בריקודים באמצע הרחוב או הזינוק הקולקטיבי לתוך מזרקה, שנראות מאולצות לחלוטין.
דמויות שלא מתפתחות
אחת הבעיות המרכזיות היא שגיבור הסרט, אריק, אינו מתפקד כמו גיבור של ממש, אלא כסוג של רכז, כמו במשחק כדורגל, שמנתב את העלילה מבלי שיש למעורבות שלו בה משמעות כלשהי לגבי דמותו. גם בהתמודדות שלו עם המשולש הרומנטי שנוצר בינו לבין בני ובת דודו, וגם בהתמודדות שלו עם האינפורמציה אליה הוא נחשף לגבי העיסוקים הלא חוקיים של יענקל'ה וקלרה, הוא כושל, אבל התסריט מתעלם מכך בשני המקרים. התחושה היא של דמות גיבור שהודבקה בצורה מגושמת לסיפור שתוצאותיו הוחלטו מראש, מבלי לשים לב שבדרך הגיבור עצמו הופך לדמות חסרת הגיון. בסצנות המעקב הארוכות, שדרכן נחשפות כמה מעלילות המשנה המשעשעות יותר, ובשיחות עם יענקל'ה, שלשמוע אותו מדבר זה אחד ההיילייטים של הסרט, תובל שפיר מתגלה כשחקן סביר וחביב שלא ממש מפריע. חבל שדמותו כתובה ברשלנות כזו.
התוצאה היא שלא סיפור ניצולי השואה, ולא סיפור אהבת הקיץ, לא מגיעים לסיומת הולמת. למרות עיצובן המוקפד, דמויותיהם של יענקל'ה וקלרה לא משתנות במהלך הסרט, והקשר ביניהן, שאמור להיות סוג של מניע רגשי, לא ממוצה. ההבטחה לסודות אפלים שמובנית בדמויות הללו לא מקויימת, ומלבד עיסוקים פליליים תמימים למדי כמו הברחה או הימורים, בהם מתגלה כי הם עוסקים בשלב מוקדם למדי בסרט, נותרת סקרנות הצופה לגביהם לא מסופקת. גם האמירה של הסרט לגבי היחס לניצולי שואה קצת בוטה מדי, ולא מקורית במיוחד. למעשה הדמות היחידה שכן עוברת שינוי והתפתחות בסרט, היא מאיר הספרן, שחווה אהבה חזקה והרסנית. אולי אם הוא היה הדמות הראשית, הסרט היה עובד יותר טוב.
