על השחיטה

יש הרבה יצירות קולנועיות ואחרות המהללות את האמונה, ולמרבה הצער אפילו את הקנאות, אבל מעט מאוד יצירות שמציגות את גדולתו של הספק. הספק, המצאתם של פילוסופים יוונים בני המאה ה-5 לפנה"ס, שהעזו לראשונה לשאול ללא מורא שאלות על היקום הסובב אותם, הוא זה שיצר את העולם כפי שאנו מכירים אותו במאה ה-21. רק מי שמטיל ספק בפרדיגמות והאמונות המקובלות מסוגל להציג אלטרנטיבות ראויות מהן, ורק חברה שמסוגלת לאפשר ספקנות תתקדם ותפרח במקום להתאבן ולשקוע.

אותו ספק גרם לפריחת התרבות היוונית והרומאית, אחת התרבויות שהשפיעו יותר מכל על תולדות התרבות המערבית והעולם כולו, עד שפגשה במתחרה עיקשת ממזרח הים התיכון - האמונה המונותאיסטית. אמונה זו, ששורשיה ביהדות והמשכה הישיר בנצרות, הציבה את האל מעל כל שאלה. היא קידשה טקסטים עתיקים והענישה את הכופר בהם במוות, וכך הרגה גם את הספק.

פגאני, נוצרי ויהודי נפגשים בספריה בוערת

בשיאה המפואר, האימפריה הרומית התייחס לדת באופן קל ובלתי מחייב. לעומת זאת, הנחמה המזויפת והוודאות המוחלטת שסיפקה הדת המונותיאיסטית למאמיניה, שלא נדרשו יותר לשאול שאלות, גרמה לה להתפשט ברחבי האימפריה הרומית האדירה, ופוררה אותה מבפנים. במאה החמישית לפני הספירה הובילה התפוררות פנימית זו לקריסה הסופית, ופתחה את הפתח בפני חשכת ימי הביניים, שרק לאחר יותר מאלף שנים שלהם התעורר מחדש הספק במחשבה האנושית, והביאנו עד הלום.

הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנאבר ("הים שבפנים") בא לספר סיפור מדכא זה של ניצחון הקנאות הדתית על הפתיחות הנאורה. הוא ממקם את סרטו באלכסנדריה של סוף המאה החמישית לספירה, בה התרחש אחד האירועים הסימבוליים ביותר לקריסה זו, שריפתה של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, אחת מפלאי העולם העתיק. הספרייה הכילה בתוכה חלק ניכר מהידע שנצבר באלף שנים של תרבות יוונית ורומית, שרובו אבד לעד עם השריפה. הסרט מתאר את המהומות שהשתלטו על אלכסנדריה בעת זו, בהן פגאנים, נוצרים ויהודים שחטו זה בזה בטירוף קנאי.

בחזרה למאה ה-5

את עלילת הסרט מובילה הפילוסופית הפאטייה (רייצ'ל וייז), דמות היסטורית אמיתית, שמייצגת את שרידי הנאורות העתיקה. מנגד, ניצבים בפניה נציגי האמונה הנוצרית החדשה והקנאית, שכבר השתלטה על מוסד הקיסרות הרומי, ומבקשים להמשיך ולמחוק כל שריד לפגאניות, או לידע החופשי שמאיים על אמונתם. בין החיילים הקיצוניים ביותר של פלנגות הנוצרים באלכסנדריה העתיקה נמצאים עבדה לשעבר של הפאטייה, דאבוס (מקס מינגלה), וחברו הקנאי והרצחני, אמוניוס (אשרף ברהום הישראלי). לצדם משחק גם אושרי כהן כעבד נוצרי, בתפקיד משנה קצר.

"אגורא" מכניס את הצופה למאה ה-5 לספירה באופן מדוייק ואלגנטי, שכמוהו עדיין לא נראה על גבי מסך הקולנוע. בניגוד לסרטים רבים על העת העתיקה, דוגמת "גלדיאטור" או "טרויה", הסרט לא נסמך על פעלולי מחשב תלת מימדיים מרובים, ושואף להציג את החיים היום-יומיים באלכסנדריה של אותה העת על פרטי-פרטיהם. מעבר לכף עיקרו של הסרט הוא לא החרבות והדם (למרות שיש לא מעט גם מהם), אלא המשחק ומערכות היחסים בין הדמויות, בנוסף למסר שאותו הוא מנסה להעביר לצופיו.

דמויות שמסמנות אידאולוגיות

מבחינה זו, זהו לא סרט קל. הסיפור ש"אגורא" מספר, על המלחמה האבודה של המחשבה החופשית והמתונה אל מול הקנאות הדתית שטופת המוח, קנאות שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל דת ובכל אידיאולוגיה, מורכב ומדכא. זהו אחד הסרטים השאפתנים והאינטליגנטים שיצאו לקולנוע בזמן האחרון. הוא שואף במודע לספר סיפור שחורג מעבר לזמן למקום המיידי של העלילה, ולא קשה למצוא בו אנלוגיות קשות וכואבות לקנאות דתית ואידיאולוגית עיוורת ואלימה בה אנו פוגשים בכל פינה גם במאה ה-21. גם אנו מצויים לאחר כמה מאות שנים של פריחה תרבותית ורוחנית אדירה, בזכותם של הוגי הנאורות שהחיו את הספק במאות ה-17 וה-18, וגם אנו עומדים מול שיטפון של פונדמנטליזם דתי תאב דם ועיוור, מבחוץ ומבפנים כאחד.

העלילה של "אגורא" מקוטעת, ולעיתים נדמה שהדמויות בה מסמנות אידיאולוגיות ואמונות יותר מאשר חיות בזכות עצמן. עם זאת, בכך גם טמון כוחו. הסרט לא בא לענג את הצופה ולגרום לו לצאת מאולם הקולנוע בתחושת שלווה ובטחון מדומה. הוא בא לנער את הצופה האדיש והשבע ולזעוק באוזניו: "התעורר! הסתכל מסביבך! הדרך הבטוחה להבטיח את ניצחון הרשע והקנאות בעולם הוא שאנשים טובים לא יעשו כלום".