רציחות פחותות

"קילרים" מתחיל כמו רום קום סטנדרטית. הגיבורה, בחורה בשם ג'ן (הייגל), שכמו בהרבה סרטים אמריקאיים היא חסרת ביטחון וחנונה למרות שיש לה את הנתונים הפיזיים של דוגמנית, פוגשת את אביר חלומותיה, ספנסר (קוצ'ר), בחופשה עם ההורים (טום סלק וקתרין אוהרה). הקהל מודע לעובדה שספנסר הוא לא יועץ עסקי כמו שהוא אומר, כי אם רוצח שכיר עבור סוכנות ביון אמריקנית, אבל לא זו בלבד שהוא בוחר להסתיר את השורה הזו ברזומה שלו מג'ן, הוא מחליט לזנוח בשבילה את הקריירה ולממש לצידה את את חלום הזוגיות האמריקאית.

חוצה ז'אנרים, במובן הרע

כפי שניתן להבין מתיאור העלילה מישהו פה לא ממש הצליח להבין איזה ז'אנר בא לו לעשות, והתוצאה קצת מבלבלת. יש הרבה סרטי אקשן לא רעים בכלל בהם הגיבורים רבים וזורקים בדיחות כל הזמן, אבל ברובם קיימת בסופו של דבר עלילת מתח רצינית. מצד שני יש הרבה קומדיות שמשלבות אקשן, אבל ברובן קיימת עלילה רומנטית אמיתית. בשני המקרים בסופו של דבר קיימת עלילה שאפשר להתייחס אליה, ולהזדהות אתה. (ספוילרים בפסקה וחצי הבאות) אבל לא ב"קילרים". הפיתרון העלילתי שמוצע על ידי הבמאי רוברט לוקטיץ' ("לא רק בלונדינית") וצמד התסריטאים בוב דה-רוסה וטד גריפין, מזכיר יותר מכל סרטי מד"ב דוגמת "נשים מושלמות" או "פלישת חוטפי הגופות", רק בלי המד"ב, ולמרות שכשלעצמו הוא חמוד, הוא פשוט לא קשור לסרט הספציפי הזה.

סצנות אקשן מפתיעות

אבל לוקטיץ' מתייחס לרגעים הקאמפיים המשונים הללו באגביות מהוססת, במקום לסחוט מהם את הפוטנציאל הביקורתי הטמון בהם. רגעי ההומור השחור המשובחים שצצים מדי פעם, טובעים בין הדיאלוגים המשמימים של הייגל וקוצ'ר, שבסופו של דבר מהווים את מרכז הכובד של הסרט. קשה להתחמק מהתחושה שמתחת לפני הסרט קיים סרט אחר, הרבה יותר טוב, שרוצה לצאת החוצה אבל לא מאפשרים לו. מעניין לראות מה האחים כהן, לדוגמא, היו עושים עם תסריט כזה. הם בטח היו הופכים אותו לפנינה אפלה ומענגת.

לא מצחיקים, לא חמודים, לא מרגשים

קיימת לפעמים נטייה לסלוח לקומדיות על תסריטים מטופשים. בכל זאת, הם רק מנסים להצחיק ולבדר. אבל הקומדיה הספציפית הזו הייתה יכולה לעשות הרבה יותר מזה, ועושה הרבה פחות מזה, אז לא נותר לצופה אלא להצטער על הזמן המבוזבז, ועל התסריט המבוזבז לא פחות.