איזי ריידר: התפקידים הגדולים של דניס הופר
הוא היה סמל של תרבות הנגד של שנות השישים והשבעים, אחד מהנבלים הכי טובים בהוליווד ובמאי יצירתי ומוכשר. קבלו את מיטב רגעי המסך בקריירה של דניס הופר, שהלך לעולמו אתמול ממחלת הסרטן
דניס הופר היה סמל לחוסר שפיות בתעשייה שפויה מדי. כל פעם שהיה צריך מישהו שילך קצת רחוק מדי, ידבר קצת מהר מדי, ישמור על חוסר קוהרנטיות ויתמסטל קצת יותר מכולם, ידעו שיש למי לפנות. הוא שיחק בהרבה תפקידי משנה, מכיוון שהאנרגיה שלו היתה קצת מוגזמת בשביל להתמודד איתה במשך סרט שלם. דניס הופר המציא את ה"ניו הוליווד", והיה סמל של תרבות הנגד שקיבל חיבוק אוהב מהממסד. לזכרה של אגדה קולנועית, קבלו כמה מהרגעים הגדולים של דניס הופר.
"אדם בעקבות גורלו" (1969)
לצד "בוני וקלייד" ו "הבוגר", הפיח סרט הביכורים של דניס הופר כבמאי, בו הוא גם כיכב, רוח חדשה בהוליווד של סוף שנות השישים. כל מה שראשי האולפנים היו צריכים זה מבט אחד בסרט המסע הפסיכדלי הזה, ועוד מבט לכיוון הקופה המצלצלת, כדי להבין שהם לא מבינים כלום לגבי מה הצעירים של היום רוצים לראות. ומה שהם רצו לראות היה סצנות כמו סצנת הקומזיץ הממוסטלת הזו, בה ג'ק ניקולסון חולק ג'וינט עם פיטר פונדה בזמן שדניס הופר מזיין את השכל על עב"מים.
"ספיד" (1994)
בשנות התשעים קוטלג דניס הופר כבאד גאיי, ושיחק בלהיט האקשן "ספיד". ניצוץ הטירוף שקיים דרך קבע במבטו של הופר הפך אותו לליהוק מושלם עבור דמותו של הווארד פיין, שמשחק בקיאנו ריבס כאילו הוא עכבר במבוך במשך סרט שלם. מלבד איכות הופעתו, כל רגע בו הוא הופיע על המסך היה הפוגה ברוכה מפרצופיהם החלקלקים של סנדרה בולוק וריבס.
"ראסטי ג'יימס" (1983)
אבא הופר וצמד האחים מט דילון ומיקי רורק הם המשפחה הלא מתפקדת האולטימטיבית ביצירת המופת דלת התקציב של פרנסיס פורד קופולה. בסצנה הבאה מסביר הופר, האב האלכוהוליסט, לבנו המבולבל, למה אמא שלו לא משוגעת, ולמה לא משנה מה שהוא לא עושה, לא כדאי לו ללכת בעקבות אחיו. וזה כמעט שלושים שנה לפני "המתאבק".
"אפוקליפסה עכשיו" (1979)
אתה יודע שהגעת ללב המאפיליה אם שומר הסף הוא דניס הופר בתפקיד הזוי במיוחד. ליצן החצר של קורץ, איש הצבא הפסיכופט אותו מגלם מרלון ברנדו ב "אפוקליפסה עכשיו", כמעט מצליח להיות יותר משוגע מהבוס שלו. בסצנה הבאה מתוך יצירת המופת של קופולה מסביר הופר, המגלם צלם שהצטרף לפמלייה של קורץ, את הפילוסופיה של אדונו, בעוד אחד מהמונולוגים חסרי ההגיון בהם הוא מתמחה.
"קטיפה כחולה" (1986)
דיויד לינץ' מתמחה ביצירת אימג'ים מבעיתים של טירוף אופל ורוע, והסצנה הבאה, בה הופר משחק משחק מיני מעוות עם איזבלה רוסוליני בעוד קייל מק'לחלן מציץ מהארון, היא אחת הדוגמאות הקלאסיות. פרנק בות', הפסיכופאט שואף הגז אותו מגלם הופר בסרט, נחשב עד היום לאחד הנבלים המרשימים ביותר שנראו על המסכים, והוא ללא ספק אחת הסיבות בעטיין הפך הסרט לקלאסיקת ניאו-נואר. הסרט גם הזניק את הקאמבק של הופר למסכים ולתודעה בסוף שנות השמונים.
"רומן על אמת" (1993)
ברגע של השראה כתב קוונטין טרנטינו את הסצנה הבאה מתוך "רומן על אמת", וברגע של השראה ליהק טוני סקוט את קריסטופר ווקן ואת דניס הופר לשני התפקידים הראשיים בה. בהיפוך תפקידים פנטסטי מצליח הופר, המגלם את אביו השוטר של גיבור הסרט, לנצל את הדקות האחרונות של חייו על מנת לעלוב בגנגסטר (שמחפש את בנו) עלבון אפקטיבי מספיק על מנת לגרום לו להעניק לו בעל כורחו מוות ללא ייסורים. כל מה שנותר לתהות זה מה היה קורה לו הופר היה מלוהק לתפקיד הרע בעוד שווקן היה נוחת בתפקיד הטוב?