בלתי נסלח, בלתי מנוצח

לא ממש. גם בגיל שמונים, אחרי קריירה מכובדת כבמאי מוערך, איסטווד הוא עדיין איסטווד. פעם קאובוי, תמיד קאובוי. ההשוואה בין שני חצאי הקריירה שלו מוכיחה כי למרות נסיונותיו הנואשים לככב רק בסרטים מודעים לעצמם שמתמודדים עם הסטריאוטיפים מהם הם מורכבים, בסופו של יום הוא כמעט תמיד הקפיד, כמו במין רפלקס מותנה, להוציא את עצמו די קול. כשנשאל מרטי מק'פליי, הסקייטבורדיסט בן העשרה אותו מגלם מייקל ג'יי פוקס בטרילוגיית "בחזרה לעתיד", שמגיע בסרט השלישי למערב הפרוע, מה שמו, הוא עונה ללא היסוס "איסטווד, קלינט איסטווד". עבור מק'פליי, כמו עבור דור שלם, איסטווד היה הקאובוי הארכיטיפי. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקאובוי של איסטווד הוא למעשה וריאצייה מתקדמת למדי על דמות הבוקר הקולנועי.

אהוב מדי כשחקן

גם בתפקיד הארי "המזוהם" קלהאן, תפקידו המכונן השני של איסטווד, קראה דמותו תיגר על תבניות מוכרות של גיבורי פעולה. הארי היה שוטר מוכשר, אך חסר מעצורים, שלא היסס לעבור על החוק ולהשתמש בעינויים – גם אם על מנת להציל חיים. סרטו של דון סיגל ניצב במרכזה של מחלוקת. מצד אחד הליברלים התרעמו על הלגיטימציה כביכול שאיסטווד, כוכב פופלרי ואהוד, נותן לפעולותיו של הארי כשהוא מגלם אותו. ומהצד שני הריעו הרדנקס והחברים ב-NRA שמצאו מודל חדש לחיקוי שנותן לגיטימציה לאלימות משטרתית. החטא הקדמון של קריירת המשחק של איסטווד היא עודף הסימפטיה שהוא עורר אצל הצופים לדמויות המפוקפקות אותן הוא גילם.

אהוב מדי כבמאי

הדוגמא הכי טובה לסרט כזה היא "בלתי נסלח", שנחשב לסרט שעושה דקונסטרוקציה לז'אנר המערבון ולדמותו של האקדוחן, למרות שאיסטווד הקדיש אותו לסרג'יו ליאונה ולדון סיגל, אליהם הוא התייחס כאל המנטורים שלו. בסרט משחק איסטווד את הקאובוי המזדקן. הוא היה מהיר וקטלני בצעירותו, אבל היום הוא זקן ואיטי. אבל מצבו הפיננסי המדורדר מוביל אותו לחזור למשלח היד הקודם שלו ולהשכיר את אקדחו.

לא נועד להפסיד

באותה התופעה ניתן להבחין גם בתפקיד מאוחר יותר של איסטווד, שהיה תפקידו האחרון על המסך, בסרט "גראן טורינו". לכאורה מהווה תפקידו של איסטווד כאמריקני חסר סובלנות ושונא זרים, סוג של הארי המזוהם, רק שלושים שנה אחרי. התמודדות מפוכחת עם המיתוס אותו יצר איסטווד עצמו בצעירותו. אבל סופו של הסרט, בו חוזר איסטווד לדרכיו הישנות בקרב יריות הרואי, מוכיח כי למעשה הסרט יכול היה לתפקד כהמשכון לכל דבר של "הארי המזוהם". כל מודעות עצמית בה ניתן היה להבחין בתחילת הסרט נעלמת לקראת סופו לטובת ההנאה מסצנת אקשן וההזדהות עם איסטווד הגיבור.

איסטווד לא נועד להפסיד, הוא נועד לנצח. ככה אנחנו אוהבים אותו, וככה, מסתבר, הוא אוהב את עצמו. ניתן להבין למה האינטגריטי שלו כאמן גורמת לו לאתגר את עצמו ולנסות שוב ושוב לברוח ממה שבא לו בשיא הטבעיות. אבל ברור לחלוטין גם למה זה לא ממש עובד. איסטווד הוא גיבור, ושום דבר שהוא יעשה מאחורי המצלמה לא יצליח לשבור את הקסם שנוצר כשהוא עומד מולה.

>>> הולי איסטווד: יום הולדת שמונים לקלינט איסטווד
>>> קלינט מועדף: הסרטים האהובים עלינו
>>> מי צריך את מוריקונה: על המוזיקה בסרטיו
>>> תקלינט שבור: לפעמים הוא גם מפשל