זה הסודרברג שלי

כשהגיש וים וונדרס את פרס דקל הזהב לסטיבן סודרברג בן ה-26 על סרט הביכורים שלו, "סקס, שקרים ווידאוטייפ", הוא החמיא לבמאי הצעיר באומרו כי סרטו "ממלא אותנו בבטחון לגבי עתיד הקולנוע". סודרברג עצמו הופתע כל כך עד כי הוא שכח את הפרס מתחת לכיסאו כשהוא עזב את האולם. "מכאן אפשר להתקדם רק למטה", הוא אמר בנאום הזכיה שלו.

"סקס, שקרים ווידאוטייפ" היה הסרט שהוביל את הקולנוע העצמאי האמריקני החוצה מאולמות הארטהאוס ואל תוך המולטיפלקסים. הראיה קדימה של של חברת מירמקס, שהציעה סכום אסטרונומי של שני מיליון דולר (במושגים של 1989) עבור זכויות ההפצה של הסרט, הפך אותה לחברת האינדי המובילה בארצות הברית, והזניק את גל הסרטים העצמאיים שניטח על המסכים בשנות התשעים. האם מימש סודרברג, האדם אותו הגדיר המבקר רוג'ר אברט כ "נער הפוסטר של הקולנוע העצמאי", את התקוות הגדולות שניתלו בו באותו מעמד?

תרגישו טוב עם עצמכם

קל להבין כיצד סרט שגיבורו אינו מסוגל להגיע לסיפוק מיני ללא הטיווח של עדשת המצלמה קסם לצופים בתקופה בה פוסט מודרניזם היה עדיין מונח אופנתי. עם דיאלוגים מפתיעים ומשעשעים, עיסוק מוגבר במין, וסאטיריות מובנה, היה "סקס, שקרים ווידאוטייפ" סרט שכיף לאהוב. הוא גרם לנו להרגיש מתוחכמים כבר בכותרת. הוא היה לא מובן בדיוק במידה הנכונה. הוא סיפק את תחושת הסנוביזם שאינדי אמור לספק, מבלי להיות טרחני ומבלי לוותר על ערכו הבידורי. הצופים היו כל כך מרוצים מעצמם על כך שהם מתחברים ליצירה כה מתקדמת ומאתגרת עד שהם התעלמו מההצלחה הקופתית שלו, שפגמה מן הסתם בהילת האליטיזם.

מה עושה במאי שסרטו הראשון, דרמת אינדי קטנה, הופך לסרט העצמאי המצליח ביותר בהיסטוריה? אם קוראים לו סודרברג, הוא מתלונן. "מה שקרה לי זה דבר מדהים" אמר סודרברג בכמה ראיונות מהתקופה, "אבל אני לא מרגיש שמח יותר טוב מאיך שהרגשתי לפני". במידה רבה בילה סודרברג את כל הקריירה שלו בצל ההצלחה הראשונית הזו. כשהוא העביר את רוב שנות התשעים בדילוגים בין כישלון לכישלון בסרטים כמו "האדם הנרדף" או "סקיזופוליס" הוא היה ההבטחה שהכזיבה. כשהוא סוף סוף יצר סרט מצליח בשנת 2000 עם "ארין ברוקוביץ'", בכיכובה של גו'ליה רוברטס, הורמו גבות לנוכח ההתמסחרות. עבור כל במאי אחר לזכות ברביעיית אוסקרים על "טראפיק" זה חלום שמתגשם, אבל עבור סודרברג היה זה עוד סדק בתדמית האלטרנטיבית שנדבקה בו.

לא מוותר על התחכום

ככל שהזמן עבר והפילמוגרפיה של סודרברג טפחה הלך ונהיה ברור יותר ויותר כי למרות ההצלחה המסחרית חסרת הבושה של טרילוגיית "אושן", ולמרות האוסקרים, סודרברג לא מוכן לוותר על שורשיו הארטיסטיים. בין הפקת ענק אחת לאחרת הגניב הבמאי סרטים קטנים ומתוחכמים שנראו כמו המשך ישיר לתמות בהן הוא עסק בסרט הביכורים שלו.

אפשר להתייחס לסרט כמו "עירום מלא", שצולם במצלמה דיגיטלית ומתנהג כמו תרגיל סטודנטיאלי, כאל יומרנות מעצבנת של במאי שההצלחה עלתה לו לראש, אבל אפשר גם לראות בו נסיון כנה לפרוץ גבולות. אפשר להתרעם על הרימייק ל"סולאריס" ולהשוות אותו למקור המופתי בזלזול. ואפשר גם להעריך את הניסיון של סודרברג להתמודד עם העומקים הרעיוניים בספרו של סטניסלב לם. אפשר להתעצבן על שיתופי הפעולה החוזרים ונשנים עם ג'ורג' קלוני ובראד פיט, ואפשר גם להצביע על הדרך בה יחדיו הם מגניבים תכנים מורכבים לתוך הוליווד.

השורה התחתונה היא שסודרברג הוא אחד הבמאים היחידים שמרגישים בבית גם בכובע העצמאי וגם בכובע ההוליוודי. החקרנות הבלתי מתפשרת של במאי צעיר ורעב משולבת אצלו עם המקצוענות של במאי הוליוודי. ואם נדמה למישהו כשהוא מביט בסרט "המודיע" כי סודרברג רחוק שנות אור מהסרט שפירסם אותו, כל מה שהוא צריך לעשות כדי לשנות את דעתו זה לצפות ב"The Girlfriend Experience", שיצא באותה השנה. צריך ראש יוצא דופן כדי ללהק את כוכבת הפורנו סשה גריי לתפקיד זונת צמרת בסרט איכות. הסקס, השקרים, ואפילו הוידאוטייפ, כל המרכיבים שהפכו את סרט הביכורים של סודרברג לקלאסיקה, עדיין שם.

>>> פריקונומיקס: ליהי אלבז על הסדרה הראשונה של ג'אד אפאטו
>>> אדון לעצמו: ענבר ליבנת על תחילת דרכו של טריסטן אגולף