טוויסט בעלילה

במגוון אדיר של תרבויות, זמנים ואמנויות, אחד הדימויים הפופולאריים ביותר של אומללות אנושית הוא היתמות. היתום היה ייצוג של אומללות טהורה, עם "אוליבר טוויסט" של צ'רלס דיקנס כדוגמא מזוקקת ליתום המסכן, שאף הפכה לקלישאה. אבל כמו בכל דימוי, גם כאן ייתכן שהייצוג האמנותי יהפוך עם השנים לסטריאוטיפ, ויגזול את הבכורה מהמציאות, העגומה במקרה זה. אוני לקומט, יתומה קוריאנית שאומצה בילדותה על ידי זוג צרפתי, מבקשת לחדור את הדימוי ולספר על המציאות בסרטה הסמי-אוטוביוגרפי והמרגש עד דמעות, "החיים החדשים שלי".

הסרט נפתח ביום טיול נעים ופסטורלי של אב עם בתו בת ה-9, ג'ינהי (קים סאי-רון), בו הוא לוקח אותה לנסיעה משותפת על אופניו, מסע באוטובוס דרך שדות כפריים ואף קניית עוגה חגיגית בקונדיטוריה מהודרת. המסע מסתיים, עם זאת, בבית יתומים, בו ננטשת ג'ינהי על ידי אביה ללא מילת פרידה או הסבר. בית היתומים, בניגוד לדימוי החשוך והאכזרי המוכר לנו מספרות הילדים, הוא דווקא מקום נעים ותומך. מדובר בבית יתומות קתולי בקוריאה של שנות השבעים, והנזירות והעובדים האחרים דואגים באהבה ובהקפדה על רווחתם של היתומות עד ליום בו הן ייגאלו על ידי זוג מאמץ, לרוב ממערב השבע.

בית חם

גם הילדות האחרות בבית היתומות, בניגוד למצופה מהסטריאוטיפ במקובל, אינן אכזריות או מתעללות, ומקבלות את ג'ינהי לחברתן במהרה, והיא אף מוצאת ביניהן חברה קרובה המדריכה אותה, סוק-הי בת ה-11. עם זאת, דווקא החמימות והחביבות של בית היתומות מדגישה את האומללות עד אין-קץ של הילדה הקטנה והמסכה, שננטשה לעד על ידי מי שאהבה בכל ליבה, והיה לה כל עולמה. "החיים החדשים שלי" הוא סרט שמספר סיפור קורע לב, המשובץ ברגעים קשים ויפים כאחד, ועושה זאת בלי לגלוש אפילו לשנייה לסנטימנטאליות דביקה או למלודרמטיות זולה. מדובר בסיפור חייה של הבמאית, והיא מתייחסת אליו בחרדת קודש – והדבר ניכר היטב בתוצאה המופלאה.

הסרט נישא היטב על כתפיה הצנומות של הכוכבת בת ה-9, שמשחקת באופן מעורר השתאות, החודר הישר לעומק חדרי הלב. גם יתר השחקנים הקוריאנים, ילדים ומבוגרים כאחד, משחקים כאילו בילו את כל חייהם באמת ובתמים בבית היתומות. המצלמה מתבוננת במתרחש בעדינות ובאופן לא מניפולטיבי, ומותירה את מלוא המקום לצופה לפרש את המתרחש על המסך. הבמאית לא כופה על אף צופה להרגיש, אלא מאפשרת לסיטואציה לדבר בעד עצמה. ברור לה שסיפורה של ילדה שננטשה על ידי אביה הוא לא דבר שדורת הגברה מלאכותית, ודי בכך שלצופה יהיה קמצוץ של רגש אנושי על מנת שהוא ירגיש בכאבה, וירגיש את קשייה להשלים עם מצבה. ב"החיים החדשים שלי" אין זיקוקי-דינור דרמטיים, אלא רק את הדבר עצמו: חוויית היתמות העירומה, של ילדה שכל עולמה חרב עליה, ובתמימותה מכמירת הלב לא מסוגלת להבין איך אדם שאהבה כל כך נטש אותה לעולמים.