דוקאביב 2010: המלצות המערכת
פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי מתקיים זו השנה ה-12, וכותבי nana10 ממליצים על חמישה סרטים מועדפים
פיני אסקל על "השופט בן זונה"
קשה להסביר מה מיוחד כל כך באותו מקצוע, שופט כדורגל, שגורם לעשרות אלפי אנשים לקרוא לו "בן זונה" ולהניף כלפיו אצבע מאיימת בכל פעם שהוא שוגה או סתם שורק בצדק נגד הקבוצה שהם אוהדים. נניח למורה, או אפילו לתליין, מפעיל כיסא חשמלי, שוטר ופקח, זה בחיים לא היה קורה. כן, הם סופגים פה ושם איזה סינון של קללה, אבל המקצוע שלהם לא הפך אוטומטית לדור שני לנשים שעוסקות במקצוע העתיק בעולם.
אולי האמוציות שנמצאות במשחק הזה, כדורגל, הן אלה שהופכות את הקהל – בין אם הוא לובש צהוב, אדום או טורקיז זוהר – לתמים דעים בכל הנוגע לתפקודו הלקוי (הוא תמיד לקוי) של השופט. אולי לעולם לא נדע מה הסיבה לכך, אבל העובדה שמבחינתנו הוא תמיד דופק אותנו – שולף צהוב מיותר, עיוור לפנדל שזיהינו ממרחק של חמישים מטר, שורק אופסייד לשווא ומוסיף יותר מדי זמן בתום התשעים – הופכת את ההצצה הנדירה לעולמו של שופט הכדורגל בסרט "השופט בן זונה" למצרך חובה עבור כל אוהד כדורגל. לא כדי שזה יעורר בנו אמפתיה, חלילה וחס, אלא בשביל לאסוף עוד חומרים מפלילים והרשעות מוצדקות נגדו לפני הדרבי בשבת.
אלכס פולונסקי על "No Distance Left To Run"
כשעמדתי על הדשא של הייד פארק בלונדון בקיץ 2009, נמחץ עם עוד חמישים אלף מעריצים של בלר, מנסה לשמור על מקומי בשורה הרביעית ולהתחמק מבקבוקי בירה שכל מיני טמבלים זרקו באוויר כי מסתבר שככה נהוג בהופעות בבריטניה, ידעתי שאני חווה משהו שעבור חובבי מוזיקה נחשב לרגע היסטורי, אבל לא תיארתי לעצמי שמישהו יתעד את זה.
כמה חודשים מאוחר יותר, וויל לאבלייס ודילן סאותרן כבר הוציאו את "No Distance Left To Run", סרט באורך מלא שעקב אחרי בלר במהלך כל שלבי האיחוד, בשילוב ראיונות מלאי כנות וקטעי ארכיון מרגשים שחלקם לא נחשפו עד כה. "איזה שוויצר, חשבתי לעצמי" מספר גרהאם קוקסון על היום שבו נתקל לראשונה בדיימון אלברן, עוד בימי בית ספר. אותה יהירות של אלברן הפכה בימים המתקדמים של פעילות הלהקה למה שגרם להדרדרות מצבו של קוקסון, שהיה מוכשר לא פחות אך חבוי אל הכלים, להתמוטטות נפשית שלוותה באלכוהוליזם ולפרישה מהלהקה.
שש שנים אחרי שהתפרקו, הם נראים רגועים יותר, מיושבים, ובעיקר מרוצים מעצמם על כך שהצליחו להניח מאחור את משקעי העבר ולמשך מספר שבועות של הופעות איחוד להצית מחדש את הלהבה ולהרגיש כאילו זו שוב שנת 1995.
>>> לביקורת המלאה על "No Distance Left To Run"
דני סגל על "טייסון"
"זה כמו לצפות בטרגדיה יוונית שאני ניצב במרכזה", אמר המתאגרף מייק טייסון לאחר הצפיה בסרט התעודי "טייסון" של ג'יימס טובאק, העוסק בביוגרפיה שלו עצמו. הילד הרע של עולם האיגרוף, שהיה אלוף העולם במשך שש שנים רצופות, חושף בסרט את סיפור חייו המדהים, ונותן את הזווית האישית שלו לאירועים אותם כולנו מכירים מטורי הרכילות.
החל מילדותו כילד פחדן בברוקלין, דרך הנסיקה המטאורית לפסגת עולם האיגרוף, וכלה בהאשמה בתקיפה מינית ובשלוש שנות מאסר, עוקב טובאק אחר חייו של המתאגרף, אותו הוא מכיר כבר מגיל תשע עשרה, בעזרת סדרה של ראיונות עומק וקטעי ארכיון. ספורטאי ענק, אדם אלים ומסוכן, ונפש רכה ופגועה, מתערבבים כולם לתוך אחת הדמויות הצבעוניות ביותר שזכו בתואר סלבריטי.
אם תהיתם פעם מה יש לאדם שנשך את האוזן של היריב שלו בזירה להגיד, אם אתם חובבי איגרוף, או אם סתם נדלקתם על טייסון ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", זה הסרט בשבילכם.
עמית קלינג על "They Call It Acid"
זאת לא המלצה של פנאט. אני לא חושב שהייתי מסוגל להבדיל בין האוס רגיל לאסיד האוס לדטרויט טכנו גם אם הייתם מבקשים ממש יפה. אבל הרבה פעמים כל הבולשיט שמסביב מעניין אפילו יותר מהדבר עצמו, גם אם פחות חשוב. "הם קוראים לזה אסיד" סוקר בעניין את צמיחת מסיבות האסיד בבריטניה בסוף שנות השמונים, בסך הכל תנועה של אנשים שמעולם לא לקחו את השיעור ההוא ביחסי ציבור שבו מלמדים אותך לא לקרוא למיזם החדש שלך על שם סם. הם כן לקחו הרבה דברים אחרים, לעומת זאת (חה חה).
נמרוד צוק על "האיש הכי מסוכן באמריקה"
ביוני 1971, בעיצומה של מלחמת ויאטנם, טלטלה את ארצות הברית סערה ציבורית כשהניו יורק טיימס החל לפרסם את מה שכונה מאוחר יותר "מסמכי הפנטגון" - מחקר סודי ביותר בן 7000 עמודים שהראה כיצד נשיאי ארצות הברית וראשי המערכת הצבאית האמריקנית הונו את הציבור בציניות והמשיכו במלחמה למרות שידעו כי לא ינצחו בה וכי מספר הקורבנות צפוי להיות גדול בהרבה ממה שנמסר לציבור. המסמכים נמסרו לעיתון, ובמהשך לעיתונים אחרים ולחבר סנאט שחשף אותם במלואם, על ידי דניאל אלסברג, איש מודיעין בכיר שהשתתף בעריכת המחקר והחליט לעשות הכל כדי לזרז את סיום את המלחמה לאחר שנחשף לחומרים המקוממים ולרעיונות של התנועה נגד המלחמה.
הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "The Most Dangerous Man in America: Daniel Ellsberg and the Pentagon Papers", שבוים על ידי ג'ודית ארליך וריק גולדסמית' ויצא לאקרנים ב-2009, חושף את ההתרחשויות שמאחורי הקלעים של הפרשה באמצעות שיחות עם דמויות רבות הקשורות אליה - אלסברג עצמו, חבריו ובני משפחתו, עיתונאים שסייעו לו, מבקריו ואנשי הממסד השלטוני שניסו לעצור בעדו, ומציג את המאבק שלו בנסיונות רבי העוצמה להשתיק אותו ולהעניש אותו על מעשיו.
פסטיבל דוקאביב 2010 יתקיים בימים חמישי ה-6 במאי עד שבת ה-15 במאי. לפרטים נוספים ולוח ההקרנות בקרו באתר הפסטיבל