לא נכנע

הפרטים היבשים: "22 קליעים", בצרפתית "L'immortel" ("בן-אלמוות").
צרפת, 2010. 115 דק'.

במאי: רישאר ברי.

שחקנים: ז'אן רנו ("לאון"), קאד מראד ("ברוכים הבאים לצפון").

>b?מה הסיפור? מאפיונר שמנסה לחזור למוטב (רנו) ניצל מניסיון התנקשות למרות שנורה 22 פעם. כשהוא מתאושש, הוא חוזר לעולם הפשע של מארסיי במטרה למצוא את רוצחיו ולנקום בהם אחד אחד.

במשפט אחד: צ'ארלס ברונסון פוגש את זינאדין זידאן.

אז למה כן?
עוד מוצר אקשן מהוקצע מבית החרושת של לוק בסון ואולפני "יורופה קור", המשך ביסוס מעמדה של צרפת כמעצמת סרטי פעולה שמשאירה אפילו את הוליווד מאחור, בעיקר בזכות הוויתור המוחלט על קווים אדומים בכל הנוגע לאלימות או מוסריות. נופי מארסיי (לוקיישן טרי יחסית בז'אנר) והסביבה מרהיבים ומצולמים היטב, המרדפים מעולים והמכות חזקות.

ולמה לא?
בהיעדרו של סיפור (העלילה מאוד פשוטה, שגרתית ונטולת הפתעות) נאלצים השחקנים, ובראשם רנו, לתת הצגות מוגזמות הגובלות בגיחוך, אחרת פשוט אין דרמה. זכורה במיוחד סצנה בלתי נגמרת בה הוא זוחל דרך עוד שורה ועוד שורה של גדר תיל. הו מון דיו!

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: סרט בנים פר-אקסלנס, כמו שאומרים הצרפתים.

הדייט שתקע אותי: תגיד לה "בואי מותק, רואים סרט צרפתי", והיא תחשוב שאתה אינטלקטואל רגיש, עד הפריים השלישי בערך כשדם וחלקי מוח עפים לכיוון המצלמה. לא נשמע כמו דייט משהו.

מדד הזיקפה: פאלוסים יש הרבה, אבל רק כאלה שמשפריצים קליעים (סצנת הרצח היא באמת סוג של בוקאקה). חבל, כוסית ממוקמת היטב (נגיד, סתם, לודבין סאנייה כמתנקשת ערמומית) הייתה משדרגת את הפרויקט. מדד זקפה נמוך מאוד.

דם על הידיים: אחד הסרטים האלימים שראיתי לאחרונה. גם ברמה הגראפית (דקירות וחיתוכים), גם כמותית (כל 40 שניות בערך מישהו מת) וגם סלקטיבית (אפילו ילד קטן חוטף שם). בקיצור, לא לרגישים, ואפילו לא לחצי-רגישים.

האורך דווקא כן קובע: מרגיש קצת ארוך, 115 דקות, בעיקר לאור העלילה הדלה. ניתן היה לצמצם, מר בסון, ולהרוויח יותר יורו פר מטר פילם.

בוטום ליין: חווייה לחובבי הז'אנר, אחרים יכולים לוותר.