איוב לא בא בטוב

אלוהים אדירים, כמה שהוא מיוסר. המשא הקשה מנשוא של הקיום! סבל הנעורים! צער העולם! האנגסט המסרס! אין שחקן שהקריירה שלו בנויה על מצגת ייסורים דביקה יותר מרוברט פטינסון הנאה, אליל הדור הנוכחי של בנות הטיפש-עשרה. מאז כיכב כערפד סקסי (ומיוסר) בסדרת סרטי "דמדומים", שמור לו מקום של חיבה בפנטזיות הליליות הסודיות של בנות 14 ברחבי העולם. עשרות אלפי זוגות תחתונים פרחוניים נזרקו לסל הכביסה לאחר בהייה ממושכת מדי בפוסטר המציג את תווי פניו הכה מפוסלים, כה... מיוסרים.

עם זאת, הבחור הצעיר חושש, ובצדק, למצוא עצמו כלוא בטייפ-קאסט של הערפד מ"דמדומים". לכן בסרטו החדש, "זכרי אותי לנצח" (תרגום עברי עם תוספת מיותרת ל"Remember Me"), הוא דואג לעשן לפחות חמש סיגריות, לשתות שלוש בירות ולנער סטוץ לילי אחד ממיטתו כבר בעשר הדקות הראשונות של הסרט. הפעם הוא לא ערפד נאה, הוא באד-בוי נאה (עם אותה תספורת). פטינסון ניסה לשנות כיוון, אבל מדבר אחד לא הצליח להיפטר: מהייסורים. זה כבר לא ערפד אכול ייסורים רומנטיים, אלא מורד אכול ייסורים רומנטיים. ביג פאקינג דיפרנס.

פטינסון משחק את טיילור הוקינס, תלמיד קולג' ניו-יורקי בשנת 2001, שחי בדירה מטונפת ועמוסת בדלים ובקבוקים ריקים עם שותף משעשע למחצה (איידן הול). מאחר והוא כה מיוסר, הוא נקלע לקטטת בארים, ומוצא עצמו חבוט ובמעצר. שותפו מגלה במקרה שבתו של השוטר שעצר את שניהן, אלי קרייג (אמילי דה-רווין, האוסטרלית הבלונדינית מ"אבודים"), לומדת עתם באותו קולג', ודוחק בשותפו להתחיל אתה כדי לנקום באביה. בין השניים מתפתח סיפור אהבה אמיתי דווקא, שמעליו מאיים סוד האופן בו התחיל, וצל היחסים המשפחתיים המעורערים של טיילור עם אביו (פירס ברוסנן), ושל אלי עם אביה.

בערך פוטנציאל

בהופעתו של פטיסון בסרט דווקא מתגלים כמה ניצוצות של כשרון אמיתי. כשהוא לא מנסה לשחק את דמות המאהב הרומנטי לבנות 14 אליו התרגל בסרטי דמדומים, הוא דווקא די משכנע. באופן זה, דווקא היחסים המשפחתיים בין טיילור לבין משפחתו, בעיקר אביו ואחותו הקטנה, מכילים לא מעט עוצמה ועניין. עם זאת, בכל פעם שהסרט מנסה לתאר את היחסים המתפתחים בין טיילור לאלי, פטינסון חוזר לסורו, ומתעורר חשק עז למצוא דלי פופקורן ריק ולהקיא לתוכו. המשחק של פטיסון הופך לתצוגת קלישאות מארץ הפלסטיק, וכל שבריר של כנות נמחק כלא היה.

עבודת הבימוי של הבמאי אלן קולטר לא רעה במיוחד, ומציגה כמה סצנות מלודרמטיות טובות (במיוחד העימות בין טיילור לאביו, או סצנות בין טיילר לאחותו), אבל בוסריותו של הכוכב הראשי מעיבה על הפוטנציאל הראשוני. למרות שפטינסון משחק היטב בכמה מהסצנות המשפחתיות, הוא לא מצליח לספק את העיקר: תחושה של רגש רומנטי אמיתי בין הגיבור לגיבורה. במקום זה, אנו מקבלים מבע חלול שאמור לסמן סבל ותשוקה, ותו לא. נוסף על כך, הסרט מסתיים בטוויסט כל כך תלוש וחסר קשר לסיפור, שהוא יותיר אתכם עם פה פעור מתדהמה, אבל לא תדהמה מהסוג הטוב, אלא יותר מהסוג של "אלוהים אדירים, אני לא מאמין שככה הם סגרו את הסרט".