כיכר השעון

כלת הים" הוא דרמה משפחתית שעוסקת בסיפור אהבתם של צעירה ישראלית וצעיר ערבי ביפו. הצעירה, מלי שמה (דאנה איבגי), עובדת במוסך של אביה (מוני מושונוב), לצד אחיה (רועי אסף), ופועל ערבי בשם תאופיק (מחמוד שלבי). מתחת לאפם של אביה ואמה השתלטנית (רונית אלקבץ), מתכננים מלי ותאופיק לברוח לקפריסין על מנת להתחתן, תוכנית שקורמת עור וגידים במהירות בעקבות הריונה של מלי. אבל יחסי העבודה הנפיצים בין תאופיק לבין אחיה של מלי מתדרדרים במהירות לשיא אלים, שמשנה את התוכניות של זוג האוהבים.

מושונוב משחק מצויין את האב החביב שמשתנה מול עיני הצופה לאדם מפחיד ואגרסיבי. אלקבץ טובה בתור האם המשוגעת והמפונקת, אם כי הבחירה התסריטאית לאפיין אותה בצורה מוגזמת וקאמפית קצת פוגמת באחידות הסגנונית. איבגי טובה גם היא, למרות שפה ושם היא מתחילה להראות כחיקוי של עצמה. היא חזקה, פשוטה ועצובה כמעט בכל סרט בו היא מופיעה, ולמרות שהיא עושה את זה טוב, האפקט מתחיל להשחק. היא במיטבה דווקא בסצנות הראשונות, בהן היא מתכוננת לחתונתה הצנועה בליוויי הפסקול היפה של שושן - הסצנות היחידות בהן היא שמחה.

לא בדיוק "עג'מי"

תאופיק הוא יפה, טוב לב, מקסים, ואין דבר שמקומם את הצופה יותר מהיחס המשפיל אותו הוא סופג מאחיה של מלי, לחלוטין לא בצדק. אבל העיצוב שלו הוא חד מימדי, והעובדה שאיכות המשחק של שלבי, שמשום מה מתנשף בכל פעם שהוא רוצה להביע רגש כלשהו, ירודה משהו, לא עוזרת. ברור שכוונתה של ידעיה היתה להציג את תאופיק ואת אביו חסן באור חיובי, אבל קשה שלא לשאול האם הערבים הישראלים באמת יוצאים נשכרים מהצגתם כקורבנות עדינים ומושפלים. לו היתה מוסיפה להם ידעיה כמה מגרעות, כמו אלו אותן יש בשפע ב"עג'מי", וגם לדמויות הישראלים ב"כלת הים", האימפקט של סרטה היה גדול יותר.

אבל במקרה הזה מדובר בצרות של עשירים, ובכל זאת מומלץ ביותר לחזות באשפית דרמה צעירה ומוכשרת בפעולה. שליטתה של ידעיה במדיום מעוררת קנאה ממש, וגם לוותיקי הבמאים שלנו יש לא מעט טריקים שהם יכולים ללמוד ממנה. מסקרן לדעת מה הצעד הבא עבור הבמאית הכשרונית הזו, וניתן רק לקוות שבפעם הבאה היא תשכיל לשלב את מסריה בתסריט מבלי לפגום באמינות הדמויות.