שגרירינו בהוליווד
מפול ניומן ועד לאדם סנדלר, הישראלים שמופיעים כדמויות בסרטים הוליוודיים הם בדרך כלל דמויות שטחיות שמבוססות על סטראוטיפ כזה או אחר. דני סגל יועץ תדמית
הדרך בה נתפסת ישראל על ידי שאר תושבי הפלנטה הייתה ונשארה תעלומה. מצד אחד קיימת תאוריית הגמלים, לפיה תושבי ישראל הם סוג של דרווישים מדבריים עם חרבות מעוקלות וגלביות שחולמים בלילה על חשמל, מים או שירותים בתוך המאהל. מצד שני קיים הדימוי החדשותי לפיו אנחנו עם של מג"בניקים ומתנחלים שנהנים להתעלל בפלסטינים בזמננו החופשי ולהקים מאחזים בשביל הכיף. ומצד שלישי קיים המיתוס לפיו אזרחי העולם רואים בנו חבורה של תיירים חצופים וגנבי מגבות מקצועיים שלא משאירים טיפ.
אחת הסיבות לערפול המוחלט היא במיעוט היחסי של ייצוגי ישראלים בקולנוע האמריקני. בעוד יהודים אמריקניים מופיעים על כל חלקת מסך פנויה, ישראלים נעדרים כמעט לחלוטין מהאקרנים. וגם במקרים הספורים בהם בכל זאת מופיע בדל ישראלי בסרט אמריקאי, נוכחותו בדרך כלל מבלבלת את היוצרות אפילו יותר, ודמותו נראית כמו בן כלאיים משונה שמורכב מתפיסות מוטעות.
הבסיס לדימוי הקולנועי של הישראלי הונח בשנת 1960 על ידי הבמאי אוטו פרמניגר בסרט "אקסודוס", שצולם בישראל. לתפקיד ארי בן כנען, איש ההגנה העשוי ללא חת, לוהק אחר כבוד פול ניומן בכבודו ובעצמו. אבל כבר בעצם הבחירה הזו קימת בעייתיות. הרי אף אחד לא באמת קונה את העובדה שפול ניומן הוא ישראלי, או שהוא אפילו מזכיר ישראלי, והבחירה בו לתפקיד נראית כמו ג'סטה ידידותית סמלית יותר מכל דבר אחר. במקום לייצר ישראלי אמיתי על המסך בחרה הוליווד באמריקני האמריקני ביותר לתפקיד, ובדרך זו הצביעה על הישראלים כעל ראויים להיות מיוצגים על ידי בכיר שחקני עיר הסרטים. מבחינה פוליטית הסרט עשה את העבודה ושיפר את התדמית של הישראלים בעולם (על חשבון בני דודנו הערבים כמובן), אבל כבבואה לישראליות לא היתה לו כל משמעות של ממש.
אנחנו בדרכנו למוסד הסגור
כעשרים שנה נטולות ישראלים מאוחר יותר החלו להופיע דמויות של אנשי ביון ישראלים על מסכי המערב. הסנונית הראשונה נצפתה בסרט "מלכודת לעד ראייה" (1981), בו הופיע כריסטופר פלאמבר בתפקיד קטן של סוכן ישראלי שעוסק בהברחת יהודים אל מחוץ לרוסיה. אבל הפריצה הגדולה של דמות איש המוסד הרצחני התרחשה חמש שנים מאוחר יותר, כשהופק סרט הטלוויזיה "חרב גדעון", עליו ביסס סטיבן שפילברג את "מינכן".
ב"חרב גדעון", כמו גם ב"מינכן" המתוקצב, נוצר טיפוס ישראלי חדש לחלוטין, של צייד מחבלים יעיל ומאיים, שמבוסס במידה רבה על מיתוס צייד הנאצים שקדם לו. סטיבן באוור, ויותר מאוחר אריק באנה, ששיחקו שניהם את אבנר קאופמן, יצרו טיפוס ישראלי חדש, שמתכתב מבחינה חיצונית עם דמות היהודי הקולנועי המקובלת, אבל מוסיף לה הילה מאצ'ואיסטית של איש פעולה. כהי שיער, רזים, רציניים, ועמוסים בהתחבטויות ולבטים לגבי משימתם, הישראלים החדשים היו בראש ובראשונה מעולים במה שהם עושים.
רצח המחבלים שביצעו את הטבח באולימפיאדת מינכן 1972 היה מטרה שקל להזדהות אתה, והסגנון של הסרט, שהזכיר פרקים של משימה בלתי אפשרית מחד גיסא וסרטי פשע מסוגננים משנות השבעים מאידך גיסא, הפך אותו לעצם קולנועית שקל יחסית לבלוע. אבל עדיין היו הישראלים טיפוסים אפלים וקודרים, רחוקים מאוד מכל התנהגות אנושית נורמלית. הוליווד עוד לא הפנימה את קיומם של ישראלים כבני אדם רגילים, בניגוד לנציגים של סכסוך נצחי או תפיסה פוליטית. הזהות התרבותית של הישראלים, על כל מורכבותה והניגודים שהיא מכילה, לא היתה קיימת על המסכים, וזהותנו הלאומית תפסה את התמונה כולה.
מכונות אכילת חומוס
בסרטים כמו "המשימה קרלוס", "מחלק רצח" או "במלכודת התשוקה", המשיכו להופיע ישראלים אלימים ומאומנים היטב, בין אם בתפקיד שומרי ראש, סוכנים או פושעים. אבל בינתיים, בז'אנר אחר לגמרי, עמלו הקומיקאים אדם סנדלר וג'אד אפאטו על יצור ישראלי חדש, שטרף את הקלפים לחלוטין. למעשה, בסרט "אל תתעסק עם הזוהאן" נראה לראשונה על המסך האמריקני ישראלי שעובד במקצוע רגיל, ומתנהג, לפרקים לפחות, כאחד האדם.
ב"זוהאן" מייצר לראשונה אדם סנדלר ניסיון אמיתי לייצג ישראלי על המסך, ומנדב את הפרסונה המוכרת והאהובה שלו לצורך המשימה. סנדלר נראה ישראלי למדי, ולמרות אינספור טעויות מטופשות באיפיון הדמות (הראשונה מביניהן היא כמובן השם זוהאן, שאינו קיים), הכוונה לפחות, נכונה. ורק למקרה שהוא עצמו מזוהה מדי עם דמויות אמריקאיות יותר אותן הוא גילם בעבר, הגדיל סנדלר לעשות וליהק את עידו מוסרי לצידו לתפקיד משנה שמשלים את התמונה. למעשה, יותר מסנדלר עצמו, מוסרי הוא הדמות הישראלית ביותר שאי פעם נראתה על המסך. המבטא, החזות, הפאסון, כולם משדרים ישראליות מזהרת. וגם זוהאן עצמו, עדיין גיבור צה"לי, מתעניין בעיקר בתספורות משנות השמונים וסקס עם נשים מבוגרות, תחומי עניין אנושיים למדי.
גם אם נדמה כי הייצוג הקריקטוריסטי אותו מספק סנדלר, לפיו ישראלים הם מכונות אכילת חומוס שעוסקות בממכר מכשירי אלקטרוניקה מזוייפים המשלב רמייה בהיקף נרחב, הוא לא בדיוק טוב ליהודים, כרגע הוא מה שאנחנו מקבלים, וכפי הנראה הוא גם משקף את הדרך בה אנחנו נתפסים. אבל מי יודע, אולי עוד שישים ושתיים שנים נוספות נזכה לראות ייצוג קצת יותר אמין.