סוף עונת הגיבורים
מתישהו בסביבות מלחמת לבנון נעלם מהקולנוע הישראלי גיבור המלחמה ובמקומו באו עשרות דמויות מהורהרות ושבורות למחצה. איך ולמה זה קרה? דני סגל משטרה צבאית חוקרת
כשנחקק חוק יום הזיכרון, נקבע במכוון כי הוא יצויין יממה לפני יום העצמאות, על מנת להזכיר לכולנו את המחיר הכבד בחיי אדם אותו שילמה המדינה על מנת להתקיים. לצד הגיבורים שחזרו מהקרבות מעוטרים באותות גבורה, ישנם גם חללים רבים מספור, הורים שכולים, ויש צורך לכבד אותם לפני שמתחילים בחגיגות העצמאות. אבל כיום נדמה שבעוד יום הזיכרון מצוין כרגיל, הגיבורים כבר אינם. במציאות של הסכסוך המורכב מאין כמוהו בו אנו חיים, בו אין רעים ואין טובים, יש רק קורבנות משני הצדדים, המושג הרואיות כבר לא באמת קיים, וחסרונו מורגש, במציאות כמו גם בקולנוע.
ההצלחה של "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון" בפסטיבלים ברחבי העולם יצרה את התחושה שהשתלחות קולנועית במלחמת לבנון ותוצאותיה היא כרגע הטרנד החם בקרב ביקורת הקולנוע העולמית. למעשה, כשמביטים בסרטים אמריקאים כמו "השליח" או "מטען הכאב", ניתן להבחין בבירור בהשפעות של הקולנוע הישראלי, שמתמודד כבר שנים רבות עם סוגיות בהן נתקלים האמריקאים לראשונה בעקבות הנוכחות המתמשכת שלהם בעירק. אבל בעוד סרטים אמריקניים מסחריים, הרואיים ומיליטריסטיים, ממשיכים להופיע, בקולנוע הישראלי אין זכר לסרטי אקשן צבאיים בהם הטובים טובים והרעים רעים. מתי התחיל הקולנוע הישראלי להיות כה ביקורתי כלפי צה"ל, וכיצד הכחידו סרטי הצבא הכבדים והמדכאים את הסרטים בהם החייל הישראלי היה גיבור עשוי ללא חת?
מבט על הקולנוע של שנות השישים והשבעים מגלה תפיסה אוהדת למדי כלפי הצבא. בין אם מדובר בצוות החיילים שנשלח לחסל תחנת מכ"ם סובייטית ב"המטרה טיראן", ביחידות החילוץ הנועזות שפועלות בעורף האויב בסרטים "הפריצה הגדולה" או "מבצע יונתן", או בגיבור "כל ממזר מלך", שנופל על ברכיו ומודה לאלוהיו כשהוא מקבל צו קריאה לקרב, הרוח המיליטנטית לפיה צה"ל הכל יכול ינצח ויהי מה - היא השולטת.
השבר הסורי-לבנוני
כל הסרטים הללו חותרים תחת הייצוג ההירואי של החייל ומציגים במקומו תמונה של החייל כקורבן של המלחמה. הסרטים עצמם בדרך כלל לא מתרחשים בזמן מלחמה, ובמקום זאת מתארים את השגרה. את האימונים, את האזרחות, את השירות הסדיר, כשברקע המלחמות שהיו הופכות מופשטות, אבסורדיות. הסרטים הללו הם האבות הרוחניים של סרטים כמו "לבנון", "בופור" או "ואלס עם באשיר", שזכו להצלחה כה רבה בארץ ובחו"ל בשנים האחרונות. אבל בעוד בסרטים החדשים ניכרת איכות ההפקה הגבוהה שהקולנוע הישראלי הגיע אליה בשנים האחרונות, סרטי שנות השמונים בדרך כלל עשויים בעילגות מסויימת, שמקשה על הצפיה בהם כיום.
הסיבות הברורות לשינוי במסרים בו ניתן להבחין בסרטים הללו הן הטראומה של מלחמת יום כיפור, והדיעות החלוקות לגבי מלחמת לבנון. בניגוד למלחמת ששת הימים ומלחמת העצמאות, שנתפסו כנצחונות, היחס ליום כיפור וללבנון היה שונה לחלוטין. אבל גם אם מייחסים את התכנים הביקורתיים של הסרטים הללו להלך הרוח הציבורי, קשה שלא לשים לב כי גם ברובד הסגנוני חל שינוי עצום בסרטים הללו, לעומת הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, שינוי אותו מייחסים בדרך כלל לשינוי שיטת המימון של הקולנוע הישראלי.
בעל המאה
האסטטיקה של הסרטים הללו היתה מושפעת מתפיסות מתקדמות ואירופאיות לגבי קולנוע, ודגלה בצילום אקספרסיבי, באווירה מנוכרת ומשונה, בגיבורים שתקנים וחסרי הבעה, בתכנים ביקורתיים ופוליטיים, ובחוסר התחשבות בטעמו של הקהל. דידקטיות, נטייה לדיקלום, שתיקות ארוכות ומפרכות, ותחושת מועקה שקיימת דרך קבע מתחת לפני השטח, היו רק חלק מהגורמים שהפכו את הסרטים הללו בדרך כלל לכשלונות כלכליים, אם כי חלקם זכו לביקורות מהללות. חלק גדול מן הסרטים הללו הושפע גם מניו הוליווד, וסרטים אנטי מלחמתיים אמריקאיים כמו "צייד הצבאים", "נהג מונית" או "אפוקליפסה עכשיו". האירוניה בתופעה נעוצה בכך שדווקא בעשור בו חלק גדול מהסרטים הישראלים נתמך על ידי הממשלה, הקולנוע הפך להיות ביקורתי, ולעיתים גם חתרני.
בשנות התשעים זיהתה הקרן עצמה את הנתק שקיים בינה לבין הצופים, כמו גם את ההישגים הקופתיים העלובים ביחס לשנות השישים והשבעים, והקולנוע הישראלי התחיל דרך ארוכה שמטרתה להחזיר את אמון הצופים ביצירה הישראלית. אבל בעוד קומדיות ומלודרמות חזרו להיות ז'אנרים שגורים, כשבמקביל השתכללו סרטי המלחמה הביקורתיים והגיעו להשגים בינלאומיים, נדמה שסרטי המלחמה ההירואים מעולם לא חזרו להיות פופלאריים בישראל. איש לא מוכן להתחייב ולהצביע על אוכלוסיה אחרת כעל "הרעים", ובלי רעים אין סרט מלחמה הירואי.
למעשה, טקסי יום הזיכרון, על כל השבלוניות שיש בהם, הפכו להיות המקום היחיד בו יכול ישראלי להרגיש לרגע משהו מהתמימות עליה מושתתת המדינה הזו, ומהתפיסות הדיכוטומיות ששלטו בה פעם. והתחושה האמביוולנטית שהטקסים הללו מעוררים לא פעם, היא תוצאה של הפער בין ישראל של פעם, האידיאליסטית והבטוחה בעצמה, לישראל השבורה והאמורפית של היום.