"ערה?" בעיר

ישנן ערים בעולם ששמן בלבד מספיק על מנת לעורר את הרומנטיקן החבוי בכולנו, כולל חלומות בהקיץ על טיולים זוגיים, אחיזת ידיים מול שקיעה עירונית, ודרינקים אל תוך הלילה בברים ובתי הקפה. הקולנוע, כמובן, חוגג את הערים הללו בסרטים שמאלציים לרוב, בהם אותם הנופים האורבניים שבידי קולגה חובב סרטי גנגסטרים היו הופכים לשדות קרב מדממים, קורנים במתקתקות ענוגה וחמימה. "להתאהב ברומא", שעולה הסופ"ש על המסכים, משתמש ברומא כטריגר לסיפור אהבה רומנטי. אנחנו השתמשנו בו כטריגר על מנת לברר אחת ולתמיד מהם הסרטים הרומנטיים ביותר שנעשו בחמש בירות קולנוע בינלאומיות.

רומא

כבירת איטליה, על השפע התרבותי הבלתי נתפס שהארץ הזו מכילה, רומא היא אחת הערים האירופאיות המועדפות על זוגות בירח דבש, שנהנים להתמזמז בסמוך לשרידי הקולוסיאום או במסדרונות הוותיקן. יתרון נוסף שיש לעיר הוא מזרקת טרווי המפורסמת, שמבטיחה זוגיות מאושרת למי שזורק למימיה שלושה מטבעות. הסרט "להתאהב ברומא" משתמש במזרקה הזו כנקודת קפיצה לקומדיה רומנטית קלילה. בסרט "לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני משמשת אותה המזרקה את אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרוייאני להשתכשכות נעימה בסצנה סקסית במיוחד. אבל למרות הסרטים הנפלאים של פליני שצולמו בעיר, בתואר סרט האהבה הגדול ביותר של רומא זוכה דווקא סרט אמריקאי, ומדובר כמובן ב"חופשה ברומא" הקלאסי של וויליאם וויילר ("בן חור"). כל סרט בהשתתפות אודרי הפבורן הוא סוג של אטרקציה, אבל בסרט זה, הראשון בו כיכבה, ועליו זכתה באוסקר, היא מעוררת התפעמות במיוחד כנסיכה שבורחת ממחויבויותיה ומבלה ברומא בחברת עיתונאי שרמנטי, אותו מגלם גרגורי פק.

ניו יורק

ניו יורק היא הדוגמא האולטימטיבית לעיר שמזגזגת בין סרטי פשע קשוחים לבין קומדיות רומנטיות קלילות. בתחום הרומנטיקה לניו יורק תמיד יש פור קטן בתור עיר הולדתו של וודי אלן, קומיקאי מושחז עם נפש של משורר. בין הסרטים המתמודדים על התואר הנחשק בתפוח הגדול ניתן למצוא את "מנהטן" ואת "הסיפור של עם אנני", שניהם סרטים רומנטיים ואינטילגנטיים, שמתפקדים גם כשירי אהבה של אלן לעירו. מלבדם ניתן להזכיר קלאסיקות כמו "ארוחת בוקר בטיפאני" או "סיפור הפרברים", כמו גם יציאות אייטיז חמודות דוגמת "ספלאש" או "מוכת ירח". אבל למרות המבחר הדביק יש סרט אחד, ששמו כבר הפך שם נרדף לרומנטיקה, שללא ספק גונב את הבכורה. מדובר כמובן ב"כשהארי פגש את סאלי" האלמותי של רוב ריינר, שנכתב על ידי מלכת הקומדיה הרומנטית נורה אפרון ("ג'ולי וג'וליה"). מלבד סצנת ה "אני אזמין מה שהיא הזמינה" הקלאסית, הסרט הוא מופת לסחיטת דמעות עם קלאסה והומור, מהסוג שגם גברים משום מה מוכנים לשתף אתו פעולה.

לונדון

הסיבה העיקרית שבגללה לונדון נחשבת למעצמה בתחום הקומדיה הרומנטית היא יו גרנט. יש אנשים שהולכים לקולנוע בשביל להתרגש. יש אנשים שבשבילם הויזואליה המרשימה עושה את זה. ויש אנשים שמחפשים קצת אקשן טוב. ויש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל מהסוג המאותגר טוסטסטורונית, שהולך לקולנוע כדי לבהות בחולמנות בפרצופו של יו גרנט. בין אם מדובר ב "יומנה של ברידג'יט ג'ונס", "אהבה זה כל הסיפור" או ב "נוטינג היל", כל עוד יו גרנט על המסך, האולמות יתמלאו והדמעות יזלגו. אבל לאנגליה יש לא מעט להציע בתחום גם ללא שירותיו של הגרנט. יצירות בולטות בז'אנר הן קלאסיקות כמו "גבירתי הנאווה" , סרטים מחוספסים יותר כמו "אהבה על הדשא" או רומנטיקה הומוסקסואלית דוגמת "זקוף ת'אוזן" או "מכבסה יפיפיה שלי". אבל הבכורה הולכת למרות הכל לסרט מהפילמוגראפיה של הגרנט. אין להכחיש כי "ארבע חתונות ולווייה" הוא סרט האהבה הלונדוני הגדול מכולם. מצחיק, חמוד, חכם, ומלא בהומור היבש הזה שהם עושים כל כך טוב.

לוס אנג'לס

העובדה שהוליווד נמצאת בלוס אנג'לס הופכת אותה אוטומטית לעיר החלומות של כולנו, כמו גם ללוקיישן נוח במיוחד. דווקא בשנים האחרונות הופיעו בעיר הסרטים כמה סרטי אהבה מרגשים ולא צפויים, שהפכו לקלאסיקות מידיות. זה התחיל ב"מוכה אהבה" המצויין של פול תומס אנדרסון, בו אמילי ווטסון ואדם סנדלר, בתפקדי זוג מוזר במיוחד, מגלים כי האהבה היא אופציה גם כשאתה פריק לא תקשורתי. זה המשיך ב "הדייט שתקע אותי", שמתאר וואן נייט סטאנד שיצא מכלל שליטה. וזה המשיך להמשיך עם "500 ימים עם סאמר" המגה אופנתי. אבל למרות שמדובר שלושה סרטים מעולים ומרגשים, הם לא מצליחים לגנוב ההצגה לתותחים הגדולים מהעבר, כמו "גריז", וכמו הזוכה הקליפורניאני שלנו, "אשה יפה". ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס בתפקידים שהפכו אותם לריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס, מראים לכולנו מאיפה משתינה הרומנטיקה בסרט הדייטים הגדול מכולם.

פריז

בין אם במציאות ובין אם על המסך, פריז היא המקום הרומנטי ביותר שקיים. אולי זה קשור לעובדה שהיא העיר הכי יפה בתבל. אולי זה קשור לעובדה שהיא מלאה בצרפתים וצרפתיות מחוסרי עקבות. אבל השורה התחתונה היא שפריז היא גן עדן לאוהבים. כיאה למוניטין של הצרפתים כחובבי קולנוע בלתי ניתן לפענוח ופורץ גבולות, גם סרטי האהבה שממוקמים בעיר נוטים להיות מהסוג המתקדם יותר. דוגמה מעולה היא הסרט "הטנגו האחרון בפריז" של ברנרדו ברטולוצ'י, בו מנהלים מריה שניידר ומרלון ברנדו רומן אנונימי ויצרי. דוגמה נוספת היא "מולן רוז'", האקסטרווגנזה המוזיקלית של באז לוהרמן, שצולמה כמובן באולפני פוקס, אבל ממוקמת עלילתית בפריז. ואפילו "לפני השקיעה" של ריצ'רד לינקלייטר הוא לא בדיוק סרט רומנטי סטנדרטי. לכן לא מפתיעה שגם הבכורה בעיר הזו הולכת לסרט מאתגר, כשהכוונה היא כמובן לחלוץ הגל החדש בכבודו ובעצמו, "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר. קשה לחשוב על מקרה נוסף בהיסטוריה של הקולנוע בו סרט כה חדשני מבחינה צורנית היה כה סקסי ורומנטי בו זמנית. אבל העובדה היא שהדיאלוגים בחדר השינה בין ז'אן פול בלמונדו לג'יין סיברג הם מהסצנות החושניות ביותר שאי פעם צולמו.