לשכוח את הטיטאנים

שנות השמונים היו עידן של פריחה לסרטי קולנוע מדרג ב'. חוסר הטעם שהתבטא בתחומי תרבות כל כך רבים באותו עשור לא פסח על מסך הקולנוע, והבי-מוביז, שעד אז חיו בשולי העשייה הממוסדת, פרצו אל קדמת המסך. באותה תקופה אפלה בלטו לטובה ובאופן חריג כמה סרטים בודדים, כמו "קונאן הברברי" ו"רובוקופ", שבימים אלו עושים להם גרסאות מחודשות. מנגד, היו הרים של חומר קולנועי דרג ז', שערכו היחיד היה קמפי, כמופע נדיר בריכוזו של טעם רע. למשל, "התנגשות הטיטאנים", סרט רע במיוחד משנת 1981, שבאופן מאוד לא ברור בחרו בהוליווד של ימינו לחדש גם אותו. אם בעבר לפחות היה לסרט ערך מסוים כיצירת קמפ מופרכת, בגרסה העדכנית אין אפילו את זה.

"התנגשות הטיטאנים" מבוסס באופן חופשי ביותר על אגדות המיתולוגיה היוונית, ולוקח מהן כמה מושגים מרכזיים על מנת לרקוח ערבוביה של פנטזיה וקרבות, עם כמה מפלצות מיתולוגיות. גיבור הסרט הוא פרסאוס האגדי (סם וורת'ינגטון), בנו האנושי-למחצה של זאוס אבי האלים (ליאם ניסן), שגדל מילדות כדיג עני מבלי לדעת את מוצאו האלוהי. בבגרותו הוא נקלע למלחמה שמכריזים בני האדם על אלי האולימפוס (מלחמה שאין לה זכר במיתולוגיה היוונית המקורית), ויוצא למסע שמטרתו להרוג את האדס (רלף פיינס), אל השאול, ומפלצת הבית שלו, הקראקן האיום (שוב, אין בדל של קשר למקור המיתולוגי). בדרך הוא פוגש מגוון רחב של מפלצות, כולל כמה עקרבי ענק מגניבים למדי, והמדוזה המיתולוגית, שמבטה הופך בני אנוש לפסלי אבן.

נו די, חייבים עלילה?

אם הסרט היה מתמקד אך ורק במפלצות ובאקשן, סביר מאוד שהוא היה מהנה למדי – עיצוב היצורים המיתולוגיים השונים מוצלח, והאקשן מבוים היטב. עם זאת, על האקשן והפנטזיה מכבידה עלילה שרמת הטמטום שלה נדירה אפילו במושגים הוליוודיים, וגרוע מכך, גוזלת דקות רבות וארוכות של זמן מסך מהעקרבים והשרצים האחרים. הסרט נכנס לעומקם של תככים אולימפיים מטופשים ומעוררי פיהוק, ומנסה לספר סיפור אהבה דל ועבש בין פרסאוס לנימפה איו (ג'מה ארטרטון). קהל היעד של סרט ממין זה לא מתעניין בשטויות כאלו, ובצדק, וגם אם היה מתעניין, לא היה מוצא בהם את סיפוקו. בשלב מסוים כבר לא ברור מה יותר גרוע – מוות מהיר מול מבטה המחריד של המדוזה, או גסיסה איטית מול העלילה הדלוחה והזוחלת של "התנגשות הטיטאנים".

הסרט מצטרף ל"אליס בארץ הפלאות" כהפקה נוספת שצולמה במקור בדו-מימד רגיל, אך עובדה במחשב לגרסה תלת-מימדית מלאכותית לאחר הצלחתו הכבירה של "אוואטר". במקרה זה, העיבוד נכשל כשלון חרוץ, ואין הרבה ספק שלו הייתה גרסה דו-מימדית רגילה זמינה לצופים, היא הייתה טובה ומהנה בהרבה מהתלת-מימד המלאכותי שנכפה על הסרט. חלק גדול מהסרט צולם במקור בתאורה אפלה וכהה, ומשקפי התלת-המימד הכהים הופכים את הצפייה בקטעים אלו לבלתי-אפשרית כמעט, עד כדי כך שמצאתי עצמי מסיר את המשקפיים בסצנות שלמות של הסרט. במקרה של "התנגשות הטיטאנים" העיבוד לתלת-מימד הוא לא סתם טריק שיווקי זול, הוא גם פוגע משמעותית בחוויית הצפייה, שכאמור, מלכתחילה לא הייתה מזהירה במיוחד.