כאבי רפאים
על אף שרובם לא חוו את השואה על בשרם, יוצרי הקולנוע היהודים-אמריקניים, דוגמת וודי אלן ומל ברוקס, לא מפסיקים להתעסק בה בסרטיהם
"יכול להיות שאני כועס על אלוהים ועל העולם. אני בטוח שהרבה מהסאטירה שלי מבוססת על כעס וריחוק, וזה מגיע מן העובדה שאני יהודי – מה שאומר שלעולם לא אתאים למיינסטרים האמריקני", הסביר מל ברוקס את יצירתו, "המפיקים". ברוקס נולד בניו-יורק בשנת 1929, ותסביך ההווי היהודי כנרדף והדחוי, סידר לו פרס אוסקר עבור תסריט המקור הטוב תודות ל"המפיקים". הסרט כולל את השיר האלמותי "Springtime For Hitler", ונפסל להפצה בגרמניה מאז ועד היום (כמו גם "מיין קאמף"). כשעלה המחזמר של הסרט בברודווי, אנשים קמו מהכסאות בשאט נפש והתנגחו בברוקס, שבסך הכל החל שושלת מפוארת של קולנוענים יהודים שיתעדו את השואה דרך עדשת המצלמה. רשימה חלקית של אותם האנשים תכלול את לארי דיוויד, וודי אלן, סטיבן ספילברג ורומן פולנסקי. הם מחזיקים את האולפנים מהגרון. הם אלו שיקבעו מה תראו בקיץ הבא. והם, את השואה, לא שכחו.
לפני שהתפנה לעשות סרט עם וודי אלן, לארי דיוויד זמזם סימפונייה של ואגנר בפרק של סדרתו, "תרגיע". משם זה התגלגל לעיסוק אובססיבי בשאלה האם מותר ליהודי ליהנות מהמוזיקה של המלחין האנטישמי. אלן החליט שכן, אך שחט בדרך המון פרות קדושות. וודי אלן, מצדו, התפנה לעשות את הסרט עם לארי דיוויד ("Whatever Works") לאחר שהוציא אוסף סיפורים בשם "Mere Anarchy", שבתחילתו הוא משווה את מוסד הנישואים לשואה (ומשם מדבר על הבידוד של יהודי אירופה ומוסלמים בהודו. סטיבן ספילברג ("מינכן", "רשימת שינדלר"), וויליאם ווילר המנוח ("גברת מיניבר", "שנות חיינו היפות ביותר"), ופולנסקי ("הפסנתרן") לא שכחו את זוועות מלחמת העולם השניה.
תהליך דומה נמצא אצל אולפני הקולנוע המובילים: The Weinstein Company, Summit Entertainment ואולפני וורנר, אלו מנוהלים על ידי דור שני לניצולי שואה. זה יכול להסביר את משוואת "עשית סרט שואה? = סביר להניח שתקבל אוסקר". את ריבוי אותם הסרטים בתרבות האמריקנית. את העובדה שלא עוברת שנה בלי שנוחת על מסך הקולנוע סרט העוסק בשואה (האחרון, שכיכב בטקסי הפרסים, היה "ממזרים חסרי כבוד". לפניו היה "נער קריאה"). הוליווד אינה מתכוונת להפסיק לדבר על הנושא הטראגי והכאוב, למרות שלכאורה, כל הסיכויים נגדו (האמריקנים לא אוהבים להתעסק באירופה, יש להם היסטוריה רוות מלחמות עם פרופיל יותר נמוך לקדם וחשוב מכך – הם שרויים באחת ממש עכשיו).
הם מפחדים
ההשפעה העצומה של השואה על יוצרים אמריקנים-יהודיים היא תוצאה של בדידות חברתית: וודי אלן נולד ב-1935 (לא זמן טוב להיות בו יהודי) ודיבר בביתו רק גרמנית ויידיש. ברוקס ראה בגיל העשרה את אירופה בוערת ואת הטבח ביהודים. סטיבן ספילברג סיפר שכילד, חבריו לכתה היו עומדים מול ביתו וצועקים שהוא יהודי מלוכלך. ואי אפשר לסיים את הכתבה מבלי להזכיר את רומן פולנסקי, מי שברח מהגטו ומאוחר יותר ביים סרט העוסק ביהודי ששורד את השואה בזכות כשרונו יוצא הדופן בניגון פסנתר.
את ליקוק הפצעים של פוסט מלחמת העולם השניה הקולנוענים הללו לא עשו בחברת יהודים אחרים, במדינת ישראל הטרייה והמבולבלת. הקולנוען היהודי-אמריקני בחר (ועדיין בוחר) לחטט בפצעי הזהות שלו לעיניי כל. האחים כהן ("יהודי טוב", ובקרוב "ארגון השוטרים היידים") הם הדור הצעיר והבועט של תסביך השואה האמריקני. הם מגרדים את הפצע המגליד, פותחים אותו מחדש, כי אין ברירה אחרת. כי האמריקנים לא סוגרים דלת פעם בשנה ועושים חשבון נפש. כי הם לא מתגוררים במדינת היהודים. כי הם עדיין – ותמיד יהיו – היהודי הנרדף, המתרוצץ, שבסך הכל נמצא עדיין במיעוט, והוא פוחד.