תפקיד אופי

אבל כגודל הבלון ההסברתי אותו ניפחו הנאצים, והאימה שהתעוררה ממנו ברחבי העולם, כך היה גודלו של הגיחוך אותו עוררה דמותו של היטלר, כשהחלו להופיע פארודיות שלה מחוץ לגבולות גרמניה. ב"הדיקטטור הגדול" מגלם צ'רלי צ'פלין את דמותו של אדנואיד הינקל, שליטה של מדינה פיקטיבית בשם טומניה, שכל כולו זילזול ולעג למניירות המיליטריסטיות של המפלגה הנאצית, ושל מנהיגה. גם סרטוני האנימציה של אותה התקופה לא חסכו את שבטם מהפיהרר. בדוגמה משעשעת במיוחד מהתקופה, אפילו באגס באני בכבודו ובעצמו מחקה את היטלר בצורה היתולית על מנת לאיים על צייד גרמני. אבל כשהמלחמה נגמרה, והיטלר עצמו התאבד, התברר ההיקף של שואת היהודים, כמו גם הטבח שנעשה במיעוטים נוספים, היחס אל היטלר הפך מורכב יותר.

משליט טוטליטרי לשטן על אדמות

מסיבות מובנות ההזדהות עם דמותו הקולנועית של היטלר היא משימה קשה עד בלתי אפשרית. זוהי כפי הנראה הסיבה שבמאים שמחפשים את הצדדים האנושיים יותר של הדיקטטור האימתני נוטים להתפקס על ימי חייו האחרונים. שבור ומובס, רגעים לפני מותו, קל הרבה יותר לסחוט קמצוץ סיפטיה עבור האדם המפלצתי. בשנת 1955, עשור בלבד לאחר מותו של היטלר, נעשה בגרמניה הסרט "Der Letzte Akt" של וילהלם גיאורג פאבסט, הגרסה הקולנועית הראשונה לימיו האחרונים של היטלר. השחקן אלבין סקודה גילם את היטלר עצמו, שנע בין התפרצויות זעם לחולמנות הזויה בעודו עושה את ההכנות האחרונות לקראת המוות.

אמינות גבוהה או אנושיות יתר?

ב-1973 הופיע "היטלר: עשרת הימים האחרונים" בכיכובו של אלק גינס (אובי וואן קנובי מ"מלחמת הכוכבים" בין השאר), שהיה גרסה בריטית דוברת אנגלית וצבעונית לימיו של היטלר בבונקר. במהלך הסרט עוזבים האנשים הסובבים את היטלר אחד אחרי השני, כשבסופו הוא נותר עזוב לחלוטין. הסרט סבל מבעיית אמינות קלה בעקבות חוסר דיוקים היסטוריים. למרות שידוע כי היטלר היה במצב נפשי קשה בימיו האחרונים גינס נראה פעלתני למדי, והיטלר שלו הסתכם בגיבוב של מניירות כמעט פארודיות.

היטלר ככוכב רוק

שנה מאוחר יותר הופיע על המסכים עוד גרסה סאטירית של היטלר, הפעם בפרשנות מודרנית יותר, ונטולת גבות. בסרט "פינק פלויד: החומה" מגלם בוב גלדוף כוכב רוק מסומם שהוזה טרנספורמציה במהלכה הוא הופך לסוג של תואם היטלר עכשווי. מגפיים, מדי עור הדוקים, תספורת קצוצה ומבט מתריס השתלבו בסמליות ענפה שנוצרה בסרט, שכל מטרתה היתה שימוש בסימבוליקה הנאצית ליצירת אלגוריה חברתית גורפת.

מהקולנוע לפרודיית יו-טיוב ובחזרה

הדיון לגבי הנזק שייצוגים אנושיים מדי של היטלר יכול להסב התלקח מחדש בשנת 2004, כשעלה על האקרנים הסרט "הנפילה" של אוליבר הירשביגל. הופעתו של ברונו גנץ בתפקיד היטלר הפכה עם הזמן לאינספור פרודיות מדובבות ביו טיוב, בהן נראה השחקן הגרמני גוער בזעם בפיקודיו, אבל קשה להכחיש את העוצמה של הופעתו של גנץ, ואת הפתטיות מעוררת הרחמים אותה הוא משווה לרודן הרצחני. האם אלו הרגשות אותם אנו רוצים להרגיש כלפי האדם הזה?

מהי הדרך הנכונה לייצג דמות שכזו? הקולנוענים שגורסים כי יש לגלם אותו באופן ריאליסטי ומעמיק, ובהתאם, לעורר הזדהות, מצביעים על האנושיות שלו כאזהרה על ההיתכנות של היווצרות היטלר נוסף. דווקא הייצוגים הדמוניים והאל אנושיים שלו, לפי אסכולה זו, הם אלו שהופכים אותו לתופעה חד פעמית, וככזה מסוכן פחות, ומפחיד פחות.

הדוגמא הטובה ביותר לתהליך זה ניתן למצוא בהיטלר אותו מגיש לנו קוונטין טרנטינו, ליצן החצר הנוכחי של עולם הקולנוע, ב"ממזרים חסרי כבוד". ההיטלר הפחדני והקריקטורי אותו מגלם מרטין ווטקה הוא פארודי לחלוטין, דמות קומיקס מוגזמת בשר ודם, שבינה לבין האדם שהיטלר היה אין דבר במשותף. כל מהות קיומו של היטלר זה היא לעורר שינאה וגיחוך. בעוד לדמות של בוריס גנץ היה סרט שלם להתפרש עליו, היטלר של טרנטינו נראה כאילו כל קיומו הוא אותו סרטון יוטיוב ידוע לשימצה. וזוהי כפי הנראה המהות של היטלר כפי שהוא נתפס על ידי הדור הצעיר - זקן רטנוני ונירגן, שמתלונן ללא הרף על טרדות שונות ומשונות, החל מבעיית החנייה בתל אביב וכלה בבאגים של ווינדווס. מי יודע, אולי אנחנו צריכים דווקא עוד סרטים כמו "הנפילה" כדי להזכיר לעולם שהיטלר הוא סכנה שעומדת בעינה, ולא שריד משונה מהמאה הקודמת שכל קשר בינו לבין המציאות של היום מקרי בלבד.