סממנים של כבוד

תחושה משונה של דז'ה וו מלווה את הצפיה ב"כבוד", סרט המאפיה החדש של חיים בוזגלו. עם מונטז'ים ארוכים שמשלבים בין אירועים משפחתיים לרציחות, סצנת רצח על סירה, בוס גדול שסולד מסחר בסמים ובן-חייל שמנסה להחזיר את משפחתו למוטב, קשה להתחמק מההרגשה שהשפעת "הסנדק" על בוזגלו ועל איתן בלום, שותפו לכתיבה, בזמן העבודה על התסריט, הייתה קצת גדולה מדי. היום, אחרי הסופרנוס, טרנטינו, סקורסזה, ואפילו "הבורר", חוקי הז'אנר השתנו, סגנון הלבוש השתנה, ואפילו שיטות הרצח השתנו, והציפיה מבמאים שלוקחים על עצמם לביים סרט גנגסטרים היא להתעדכן, לא למחזר. ובכלל, למרות מעמדו המכונן של "הסנדק", הוא סרט כמו כל סרט אחר, ולא ניתן ללוות ממנו בחופשיות כאילו כל תפנית עלילתית בו וכל דמות הם מוסכמות ז'אנריות שכל קולנוען רשאי לעשות בהן כבשלו.

הכבוד, כך מסתבר, הוא המחלה בה חולים בני שתי המשפחות, והיחידים שמשכילים להבין זאת, ומנסים לשנות את גורלם, הם בנו הקצין של מרציאנו, ובתו עורכת הדין של ברדוגו, המשתאכנזים. בזמן שהרומן האסור ביניהם מתפתח הם מארגנים סולחה בין המשפחות, ולרגע נדמה כי הגיעו ימות המשיח. אבל למרבה האימה, בעיתוי אומלל, אחיו האגרסיבי של ברדוגו יוצא מן הכלא, ומחזיר את משפחתו לדרך המלחמה והאלימות. אם מתעלמים מהדמיון שהוזכר ל"הסנדק", התסריט של הסרט עובד טוב, ערוך טוב, וזורם, ולרגע אחד לקראת הסוף אפילו מפתיע, אבל רמת כתיבת הדיאלוגים בינונית במקרה הטוב.

זאב רווח בתפקיד הבוס מרציאנו הוא ללא ספק ההיילייט של הסרט. הוא מרגש, מקסים, חמוד ומפחיד בו זמנית, והקשרים בינו לבין אשתו (אוולין הגואל), משפחתו, ואפילו יריבו ברדוגו, בסצנה בה הם מופיעים יחד, זוהרים בחמימות אנושית. רווח, אחד הנכסים הגדולים של הקולנוע הישראלי, הרשים לפני שנים מספר כשהופיע ב"משכנתא" המצויין, וטוב יעשו יוצרי קולנוע ישראלי לו ימשיכו ללהק אותו. אבל זהירות! הוא גונב את ההצגה בכל רגע בו הוא מופיע על המסך.

את הסרט צובע בצבעים קודרים פסקול מצויין של שושן, שעבד עם בוזגלו גם בשתי עבודות קודמות. הטונים האלקטרוניים הצורמים, שמזכירים את פסי הקול שהווארד שור היה כותב בשנות השמונים לסרטים של דיויד קרוננברג, משולבים בנגיעות המזרחיות האופייניות למלחין המוכשר הזה, שיחד מייצרות תחושה כבדה ומעיקה, כמו גם מלנכולית וסנטימנטלית, שמחמיאה לסרט מאוד.