סטילי בן
העבר שלו בתור שחקן ראשי בשלל קומדיות מטופשות לא עושה צדק לפוטנציאל הדרמטי של בן סטילר. עכשיו הוא מככב ב"גרינברג" של נוח באומבך ואנחנו כבר מחכים שהקריירה שלו תשתנה
כל חובבי הקומדיות המטופשות לבטח מכירים את התחושה. סרט חדש של בן סטילר רץ על המסך, והדחקות עפות. הדמות אותה מגלם סטילר חווה בזו אחר זו סיטואציות משעשעות ומביכות, כשהבדיחה, כמעט תמיד, על חשבונו. ואז, בין אם בעקבות בדיחת נקבים כזו או אחרת, ובין אם בעקבות משפט אומלל במקום הלא נכון, פתאום, זה לא מצחיק, זה עצוב. לפתע, ברגע של מודעות עצמית, מבין הצופה שסטילר עסוק כבר קריירה שלמה במחקר מעמיק של הרגעים הנוראיים הללו בחיי כולנו, בהם אנחנו יוצאים לא יוצלחים, חסרי יכולת תקשורת, לא מנומסים, לא הגייניים וטיפשים.
אם כל גבר חרד מהרגע בו האסלה תעלה על גדותיה, אצל סטילר היא תציף את החצר כולה. אם כל בן זוג נבוך ליד ההורים של בת זוגו, אצל סטילר ההורה יהיה סוכן CIA. נדמה כאילו כל חרדה חברתית שקיימת מוצאת את מקומה בפילמוגרפיה שלו, ומגשימה את עצמה בצורתה המוגזמת והמופרכת ביותר. סרטיו של סטילר הם קומדיות קלילות מחד, אבל הם סוג של סרטי פרנויה מאידך. והפחדים אתם מתמודד סטילר הרבה יותר ריאליסטיים מתאוריות קונספירציה למיניהן. הם הפחדים שכולנו מתמודדים אתם כל יום.
כשמנסים להתייחס לבן סטילר כיוצר רציני עם אג'נדה, ולא כאל סתם קומיקאי זוטר, מופיעות בזו אחר זו עובדות מסקרנות שמוכיחות כי הוא יותר משנדמה במבט ראשון. סטילר, בנם של הקומיקאים המוכרים ג'רי סטילר ואנה מיארה, פרץ לתודעה בסדרה של סרטים מוקומנטרים קצרים אותם ביים. בניגוד לאינספור אחרים שהיו מן הסתם קופצים על ההצעה, כשצד סטילר את עיני מפיקי "Saturday Night Live", שצירפו אותו לתוכנית ב-1989, הוא ויתר על הכבוד לאחר חמישה פרקים בלבד, מכיוון שלא ניתנה לו האופציה להמשיך לפתח את הסרטים שלו במסגרת התוכנית.
קומדיות? מי צריך את זה בכלל
לאחר שתי עונות של תוכנית בשם "דה בן סטילר שואו", שלא זכו להצלחה למרות ביקורות אוהדות, התחיל סטילר לעבוד על פרוייקט קולנועי ראשון, שבאופן מפתיע לא היה קומי בכלל. ב"מציאות נושכת" (1994), שתאר את המשבר אותו חווים צעירים משכילים במפגש עם העולם האמיתי לאחר האוניברסיטה, כיכבו אית'ן הוק ווינונה ריידר, כמו גם סטילר עצמו. הסרט נחשב עד היום לאחד הביטויים הקולנועיים המובהקים ביותר לתרבות דור האיקס.
למרות שבסרט הבא אותו ביים סטילר, "כייבל גאי", השתתף אחד מכוכבי הקומדיה הגדולים ביותר, ג'ים קארי, הוא לא זכה להצלחה מסחררת, אם כי השנים פינקו אותו והוא הפך עם הזמן לסוג של סרט קאלט. גם בסרט זה, לכאורה קומדיה תמימה, ניתן להבחין בעוקצניות ובביקורתיות שחבויות מתחת לפני השטח, ובתפיסת עולם קודרת. דמותו של מתיו ברודריק, שסובלת מהטרדה כפייתית מצד מתקין כבלים לא שפוי, היא מעין התגלמות ראשונית של הדמות הבן סטילרית.
הפריצה הגדולה של סטילר כשחקן היתה כשכיכב לצד קמרון דיאז ב"משתגעים על מרי", ומאז ועד היום הוא משתתף באופן קבוע בתפקידים ראשיים בקומדיות. אבל למרות שהבמאים אתם הוא עובד, בין מדובר באחים פארלי ("מרי"), ג'יי רואץ' ("פגוש את ההורים"), רוסון מרשל ת'ורבר ("דודג'בול"), טוד פיליפס ("סטארסקי והאץ'") או ג'ון המבורג ("ואז הגיעה פולי"), דמותו של סטילר נותרת קבועה. בדומה לקומיקאים כמו וודי אלן, ג'רי סיינפלד, ג'ים קארי, אדם סנדלר או וויל פארל, גם לסטילר יש פרסונה ספציפית אותה הוא שיכלל עם השנים.
השלימזל של הוליווד
הפרסונה הסטילרית מכילה שילוב אלמנטים שהופכים אותו למעורר הזדהות מחד ולפתטי לחלוטין מאידך. על פניו נדמה סטילר כצעיר יהודי עדין, סוג של אנטי-מאצ'ו, שעושה כמיטב יכולתו להיות רציונלי, רגוע, נעים הליכות ולהשאיר רושם טוב. אבל למרות הכוונות הטובות, חוסר מזל לא סביר גורם לאינספור אסונות ליפול על ראשו, ולזרוק אותו ממבוכה אחת לבאה. המתח הקומי נובע בדרך כלל מהנסיון הנואש של סטילר לשמור על פרצוף רגוע ולא לאבד את שפיותו בזמן שהוא הופך לאט ובביטחון לבדיחה מהלכת.
מעניין לציין שהדמות הסטילרית הסטנדרטית היא לאו דווקא זו אותה הוא יצר לעצמו בסרטיו. דווקא בסרט "זולנדר", אותו הוא ביים, סטילר מגוון ומשתלט על טיפוס קומי אחר ומוגזם יותר - דוגמן מטופח יתר על המידה ונטול שכל.
עם השנים הפך סטילר להיות המנהיג הרשמי של קבוצת יוצרים קומיים שכונתה ה"פראט פאק", שכללה מלבדו גם את אוון ווילסון, וויל פארל, וינס ווהן וג'ק בלאק. חברי הקבוצה ידועים בנטייתם לשתף פעולה וללהק אחד את השני לסרטיהם. אחד הדברים המעניינים בקבוצה היא שבעוד סטילר עצמו פועל במרכז המיינסטרים, חברים אחרים בקבוצה מופיעים תדיר גם בסרטי אינדי, וכך שילב את עצמו סטילר בעדינות ביצירות מתוחכמות ומאתגרות יותר כמו "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון ו"אורנג' קאונטי", פרי עטו של התסריטאי הגאון מייק ווייט.
ב"גרינברג", סרטו החדש של נוח באומבך ("חיים בין השורות") בו סטילר מככב, הוא מגלם תפקיד ראשי בדרמה קומית למהדרין. ואם לשפוט על פי סרטיו הקודמים של באמובך, הסרט עומד להיות יותר בצד הדרמטי מהקומי. למעשה זו עומדת להיות הפעם הראשונה בה סטילר מגלם תפקיד ראשי דרמטי של ממש. סטילר מגלם בסרט גבר שפוטר מעבודתו ונוסע להשתכן בדירת אחיו בלוס אנג'לס על מנת להבין לאן פניו מועדות. האם סטילר מתחיל טרנספורמציה זהה לזו אותה עבר ביל מוריי, משחקן קומי לשחקן רציני ומכובד? האם "גרינברג" יהיה ה"אבודים בטוקיו" שלו? קשה להאמין שסטילר יוותר על הקריירה הקומית שלו, אבל אם הוא ישלב מדי פעם תפקיד דרמטי, או אפילו, יחזור לביים דרמה, אין ספק שנצא כולנו נשכרים. התחושה הנוצרת היא שלסטילר יש הרבה מה להציע גם כיוצר רציני הרבה יותר.