גיקתיפאדה
הגיבור של "קיק-אס", חנון חובב הקומיקס שהופך ללוחם צדק, לא לבד. הוא רק עוד נצר בשושלת של משקפופרים שהחליטו להפוך את הקערה על פיה ולהוציא החוצה את גיבור האקשן הפנימי שלהם
באופן מפתיע ומשמח הסרט "קיק-אס", שמצטייר לפי תגובות מוקדמות כסנסציית הקומיקס הבאה, מגיע לארץ שבועיים לפני שהוא עולה על מסכי ארה"ב. התחושה המתקבלת היא שחוות הדעת הבינלאומית מציבה אותנו כמעט בראשה של היררכיית החנוניות העולמית, כשרק הבריטים (שם הסרט רץ כבר שבוע) לבדם גונבים לנו את הבכורה. נתון מרשים במיוחד לאור העובדה שתרבות הקומיקס המסחרי בארץ מסתכמת במספר חד ספרתי של חנויות, שמוכרות בעיקר קומיקס מחו"ל.
"קיק-אס", כמו לא מעט מסרטי הסוגה, מציב במרכזו נער מן הישוב, חובב קומיקס מושבע, ובהתאם לכך, גיק במלוא מובן המילה, שמחליט לחקות את גיבוריו, לעטות תחפושת ולצאת להילחם בפשע. למרות רמת הצלחה ירודה למדי, ולא מעט פציעות פיזיות, הופך הצעיר מודל לחיקוי עבור אחרים, שמשתפים פעולה בסופו של דבר על מנת להילחם בפושע רציני.
אם סיפור המסגרת הנ"ל נשמע מוכר משהו, הסיבה לכך היא שמאז שנות השמונים המוקדמות, מוצפים מסכינו בפנטזיות גיקיות של הגשמה עצמית. סרטי קומיקס, שקהל היעד שלהם מלכתחילה מורכב מאחוז חננה גבוה במיוחד, הם כמובן כר פורה לסיפורים מסוג זה, אבל הסקירה ההיסטורית הבאה תוכיח כי גם בז'אנרים נוספים, כמו גם בטלוויזיה, מוצאים מרובעי העולם את דרכם לקדם את האג'נדה הלוחמנית שלהם.
האייטיז כנחלת החנונים
ב-1983, השנה בה השיקה מיקרוסופט את הגרסה הראשונה של "וורד", וסללה את הדרך להשתלטות החנונים על העולם האמיתי, עלה על המסכים סרט בשם "משחקי מלחמה". בסרט, מצליח תיכוניסט חובב מחשבים (מת'יו ברודריק), לפרוץ למערכת ההגנה הממוחשבת של ארה"ב, ומתוך מחשבה כי הוא גילה משחק מחשב מתוחכם, מתחיל בטעות את מלחמת העולם השלישית. למרות התמימות לכאורה של מעשיו, והעובדה שהוא עצמו בסופו של דבר מתקן את המעוות, כוחו של גיבור הסרט, גיק לכל דבר, והצבתו במרכז העלילה, היוותה מהפכה של ממש בדימוי הרווח של חנונים באשר הם.
לאחר גושפנקא זו, התברכה 1984 בשלוש יצירות מפתח, כל אחת בז'אנר אחר, שהיוו יחדיו קריאת כיוון עבור סרטים גיקיים מאז ועד היום. מיותר לציין ש "נקמת היורמים", הקומדיה המטורפת בה מתנקמים גיבורי הסרט באחוות קולג' המורכבת מספורטאים הרודים בהם, הפכה לציון דרך של ממש בהיסטוריה של ההתנגדות הגיקית. לראשונה נראו חנונים מתאגדים ופועלים כקבוצה מאוחדת כנגד אויב משותף. באה לעולם הגאווה הגיקית.
הסרט השני בשלישיה הוא "קרטה קיד". למרות שמעמדו של ראלף מצ'יו כחנון שנוי במחלוקת, המאבק שלו כנגד קבוצה אלימה ומדכאת של בריונים, כמו גם בחירתו בדרך השליטה עצמית והשלווה הפנימית על מנת להתגבר עליהם, הפכה אותו למודל לחיקוי עבור צעירים חסרי ביטחון עצמי בעולם כולו. ואי אפשר להתעלם כמובן מהסרט "הסיפור שאינו נגמר", בו מתמזג באסטיאן, הגיבור, עם אטריו, גיבור ספר הפנטזיה אותו הוא קורא. בסצנת השיא הבלתי נשכחת, צולל באסטיאן עם גב הדרקון שלו אל עבר חבורת הילדים שמציקה לו באופן קבוע, ומניס אותם אל תוך פח הזבל.
בתחילת שנות התשעים, "פארקר לואיס", ללא ספק סוג של מודל לחיקוי עבור יורמי העולם, כשלעצמו חיקוי של פאריס ביולר מ"שמתי ברז למורה", הפך להיות דוגמא ומופת לדרך הפעולה שהאינתיפאדה הגיקית החלה להשתמש בה. הישיבות, השרטוטים, התכנונים הקפדניים, הגאדג'טים ומעילי הרוח, היו כולם אלמנטים במלחמה הכוללת. למעשה ניתן לומר שלואיס וביולר הם החנונים המצליחנים הראשונים של העולם הפיקטיבי. בעולם האמיתי כמובן ביל גייטס היה מולטי מיליונר הרבה לפי כן.
למרות שקורי היים ז"ל השתתף בסרט הערפדים "נשיכות קטנות" (1987) בתפקיד משנה בלבד, הצטרפותו לצמד קוטלי הערפדים, מביניהם זכור בעיקר קורי פלדמן, היתה סוג של רמז לבאות. גם בעובדה שהקבוצה היתה מושפעת באופן ישיר מספרי קומיקס, וגם, כמובן, בעיסוק בקטילת ערפדים. עשר שנים מאוחר יותר הפכה "באפי ציידת הערפדים" לצפיית חובה עבור כל חנון באשר הוא. באפי עצמה כמובן היתה הרבה יותר מדי יפה ומוצלחת מכדי להיחשב לחנונית של ממש, אבל כיפרה על כך נוכחותם של ווילוו וזאנדר (אליסון האניגן וניקולס ברנדן). למעשה ווילוו, שהפכה במהלך העונות למכשפה עוצמתית אף יותר מבאפי עצמה, היא אחת הדוגמאות האולטימטיביות לדמות החנון המורד.
תוקם האוטונומיה הגיקית!
שנות האלפיים הביאו אתן פריחה מחודשת של ז'אנר סרטי הקומיקס, וסוג של רנסאנס חנוני בזעיר אנפין. הובילו את הטרנד שלושה פרנצ'ייזים באופן ספציפי: "שר הטבעות", "ספיידרמן" ו"הארי פוטר", שהפכו שלושתם לתופעות תרבותיות בסדר גודל עצום. למרות החנוניות היחסית של פרודו, דווקא פוטר וספיידי מהווים דוגמאות מוצלחות יותר לגאווה גיקית. ספיידי הוא ההתגלמות החיה של החנון שמקבל כוחות על, ומקור ההשראה ברור עבור "קיק אס". למרות המשקפיים פוטר עצמו הוא לא בדיוק חנון טיפוסי, אבל כמו באפי, גם הוא מוקף בהרמיוני וברון, שמשייכים אותו אוטומטית לשורות האנדרדוגס.
הדרך של הגיקס כמובן עוד ארוכה, אבל לרגעים, בעיקר בקומדיות אינדי ביזריות, נדמה כי האמנסיפציה הגיקית כמעט נשלמה. "נפוליאון דיינמייט", "המירוץ לצמרת של מקס פישר", "סופרבאד" או "העולם שבפנים", הם כולם דוגמאות לסרטים בהם הגשמה עצמית גיקית אפשרית גם במסגרת אישית ומצומצמת, אם לא לומר ריאליסטית. עברו הימים בהם החנון נאלץ לצעוק ולעלות על הגגות על מנת לתבוע את עצמאותו, ואת זכותו לביטוי עצמי. כיום, ללבוש חליפה משונה ולהחטיף מכות לפושעים היא כמובן עדיין אופציה קיימת עבור כל חנון קולנועי שמכבד את עצמו, כמו שניתן לראות בבירור בסרטים כמו "קיק אס", אבל, קיימת גם אופציה למחאה אזרחית שקטה ומכובדת.
שילוב הגיק שיק "500 ימים עם סאמר" עם האוריגינל גיק של "ספיידרמן" בסרט הבא בפרנצ'ייז, אותו יביים במאי "סאמר" מארק ווב, עומד להיות כפי הנראה השלב הבא באבולוציה של גיקלנד. האם עולם האנדרגראונד ועולם הבלוקבאסטרים יצטלבו על נתיב החננה האוניברסאלית? האם החנון יהפוך להיות גם בקולנוע, כמו במציאות, המודל לחיקוי? השולט בעולם? האם בעשור החדש יהיו אלו הספורטאים והחתיכים שילחמו על זכותם למדרס רגל בחדר האוכל של הוליווד? העובדה שהמפיק מאחורי "קיק אס" הוא לא אחר מאשר מר חתיך בראד פיט, מרמזת, אולי, שאפילו הוא מבין לאן הרוח נושבת.