קיין ולא

אחת המגמות בקולנוע הפופולארי של עשרים השנים האחרונות היא היעלמותם של סרטי הטראש ההמוניים והזולים, והשתלטותן המוחלטת של הפקות ענק הוליוודיות על ז'אנר האקשן והמכות. שירת הברבור של הז'אנר הייתה בשנות השמונים, בהם כיכבו על המסכים הפקות חברת "קאנון" ההוליוודית של מנחם גולן ויורם גלובוס. מי שגדל באותן שנים זוכר בסימפטיה סרטים בהם שרירנים שעורם משומן עד בוהק מחסלים עדרים על גבי עדרים של אנשים רעים שבטיפשותם הרבה מנסים לחסלם. היתה זו שעתם היפה של הגברים האלימים: צ'אק נוריס, ז'אן קלוד ואן-דאם, סילבסטר סטלון וארנולד שוורצנגר (לפני שהפך למיינסטרים).

לאחרונה, ביימו קוונטין טרנטינו ורוברטו רודריגז מחווה לאחד מתת-הז'אנר של סרטי הטראש, הגריינדהאוס, בסרטם הכפול "חסין מוות" ו"פלאנט טרור", אבל כמו שצפוי מיצירה של טרנטינו, הסרטים הללו היו הרבה יותר מדי מודעים לעצמם, וויתרו על כל יומרה לאותנטיות כבר בשלב התסריט. כבר כמעט שני עשורים שמסכי הקולנוע יבשים מטראש – ואז בא סולומון קיין.

חוויה מתקנת עם מלאך המוות

"סולומון קיין" מחייה תת ז'אנר טראש שנודע בשם סרטי החרבות והכשפים, ובמרכזו דמות שמקורה בסדרת ספרוני הרפתקאות זולים משנות השלושים של המאה שעברה (בדומה מאוד ל"קונאן הברברי", שנכתב אף הוא על ידי אותו סופר). הגיבור (ג'יימס פיורפוי), הוא שכיר חרב המסתובב באנגליה של המאה השבע עשרה, ומנסה לחמוק משליחיו של השטן שרוצים לקחת את נפשו לגיהינום. חמוש בשתי חרבות ובצמד אקדחים עתיקים, קיין מפוצץ את הצורה לכל מי שעומד בדרכו, בין אם הוא בן-תמותה או שד ממעמקי השאול. בתחילת הסרט הוא עובר חוויה מתקנת עם מלאך המוות, שגורמת לו לנסות ולנטוש את חייו האלימים, אך למרבה הצער, כוחות האופל משתלטים על מחוז ילדותו, ומישהו צריך לעצרם. המישהו הזה הוא סולומון קיין.

יתרונותיו של הסרט לא מצויים בעידונו הרב או בתחכומו. להיפך, "סולומון קיין" מצטיין בכל התכונות הגסות והגולמיות שחסרות כל כך באקשן של ימינו. המשחק לא מבריק, העלילה לא מהוקצעת, האפקטים קצת זולים והמסר לא מלוקק – אבל יש ל"סולומון קיין" צמד ביצים שעירות וגדושות טסטוסטרון, והן כל מה שהוא זקוק לו. בעידן קולנועי שבו חייזר אינדיאני כחול-עור וחובב איכות הסביבה נחשב גיבור הולם לסרט פעולה, סולומון קיין הוא משב מרענן של גבריות מהזן הישן והטוב.

נוסטלגיה לטראש של שנות השמונים

הסרט לא משתווה בכוחו לשיאי הז'אנר, כמו למשל "קונאן הברברי" האלמותי. חולשתו נעוצה בליהוק, והשחקן האלמוני יחסית שלוהק לתפקיד הגיבור, ג'יימס פיורפוי, לא מצליח לשדר את הכריזמה הכוחנית הנדרשת מגיבור פעולה אמיתי. גם בתפקיד הרשע המרכזי ניצב שחקן אנמי יחסית, ג'ייסון פלמינג, והדבר גורע מכוחו של העימות הסופי בין השניים. דמויות המשנה דווקא מבריקות, בגילומם של מיטב שחקני הממלכה הבריטית (פיט פוטלתווייט ומקס פון-סידוב), ומעניקות כח לסצנות שבלעדיהן היו יבשות למדי.

"סולומון קיין" צולם בתקציב נמוך יחסית לבלוקבסטרים ההוליוודים המוקבלים בימינו ("רק" 45 מיליון דולר), אבל תמורת סכום זה הוא מייצר אקשן מלהיב הרבה יותר ממרביתם. הסרט יספק בידור סולידי ואלים לזקנים שמתגעגעים בנוסטלגיה לטראש הזול של שנות השמונים, או לחילופין, יחשוף עולם קולנועי חדש לצעירים שגדלו על "הארי פוטר" ו"שר הטבעות", ומרגישים מספיק גדולים בשביל לראות קצת דם וראשים מתגלגלים.