בול טרייר
בדרכו לשבור את השיא של עצמו בפרובוקציות, "אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר מתנפל על הצופה באלימות גרפית קיצונית שתבריח אתכם מהאולם. דני סגל שם לכם יד על העיניים
אחת לכמה זמן מופיע על המסכים סרט שמוגדר כקשה לצפייה. אין הכוונה לסרטי אימה מהז'אנר הקרוי "פורנו עינויים" (כמו סדרת "הוסטל", לדוגמא), או סרטי אקשן רוויי דם ואלימות. בסרטים הללו עודפות התכנים הקשים והטיפול האגבי בהם מוציאים בדרך כלל את עוקצן האמיתי של התמונות הרצות על המסך, והופכות אותן למקבילה הקולנועית לחוברת קומיקס. לא, הכוונה היא לסרטי ארט האוס, שהטיפול שלהם בעינויים, אונס, פציעות ואלימות, הוא ישיר, ריאליסטי, ומעיק במתכוון.
"120 ימי סדום" של פייר פאולו פאזוליני, "הכלב האנדלוסי" של לואיס בונואל ו"התפוז המכני" של סטנלי קובריק הם דוגמאות קלאסיות. בשנים האחרונות ניתן למנות את "משחקי שעשוע" של מיכאל הנקה או את "בלתי הפיך" של גאספר נואה. המשותף לסרטים הללו הוא שימוש בסצנות גרפיות במתכוון, שהונדסו באופן ספציפי על מנת לגרום לצופה להתפתל בכיסאו באי נחת בעודו נחשף לרגעים קשים במיוחד, כשהאמצעים הלכאורה לא כשרים מקודשים על ידי המוניטין של הבמאי, ואופיו האמנותי של הסרט. מה שמביא אותנו ללארס פון טרייר, ול"אנטיכרייסט" שלו, שמפציע לשלוש הקרנות בודדות בסינמטק תל אביב בשבוע הבא, לאחר שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה בסוכות האחרון.
התקופה הדוגמתית
כבר בשנים הראשונות של הקריירה שלו, עת היה אחראי לסדרת הטלוויזיה "הממלכה", כמו גם לטרילוגיית "אירופה" שלו, שכללה את "אלמנט הפשע" (1984), "מגפה" (1987) ו"רכבות לילה" (1991), הפגין פון טרייר מקוריות בתכנים, כמו גם שפה קולנועית מסוגננת ומקורית לחלוטין, שהפכו אותו במהרה ליקיר הפסטיבלים והסינמטקים. אבל כשנכנס הגאון הדני לשלב ה"דוגמה" של הקריירה שלו, הוא התחיל להפגין מחויבות טוטאלית לפרובוקציה, וגבות התחילו להתרומם.
ב"האידיוטים" לקח פון טרייר את הסלידה של ה"דוגמה" מערכי הפקה סטנדרטיים (חצובות, מוסיקה, תאורה וכו') לשיא חדש כשהשתמש במצלמת כתף בדרך שעשתה מחלת ים גם לחובבי הדוקו המושבעים ביותר, והציג סצנות מין מביכות וחושפניות בקרב חבורת מבוגרים שמתעקשים להתנהג כמו אנשים מוגבלים שכלית. ב"רוקדת בחשיכה" הכעיס פון טרייר את העולם כולו, ובעיקר את הזמרת ביורק, ששיחקה בתפקיד הראשי, במסחטה רגשית אכזרית במרכזה סצנה מסויטת של הוצאה להורג. ב"דוגוויל" שוב הטיח פון טרייר את האובססיות שלו בפרצופו של הצופה כשנמנע לחלוטין משימוש בתפאורה סטנדרטית, ויצר הפקה תיאטרלית, ארוכה ופטפטנית במתכוון. וכמובן, לכל אורך הקריירה, מערכות היחסים שלו עם השחקניות הראשיות שלו, ביניהן מג ראיין ואמילי ווטסון, כמו גם הטונים המיזגוניסטיים אותם ניתן למצוא ברוב סרטיו, הפכו אותו למטרה נוחה עבור ארגוני זכויות נשים ברחבי העולם. אבל נדמה שב"אנטיכרייסט" עבר הפרובוקטור את הגבול האחרון.
הרגע הקשה לצפיה בתולדות הקולנוע
מטרתו של פון טרייר איננה לעסוק באלימות כי אם להפעיל אלימות על הצופה", כתב רוג'ר אברט, המבקר האמריקאי הנודע. "פון טרייר בוגד באמונו של הצופה על ידי חשיפתו לסצנות מזוויעות ומגעילות כל כך, עד כי הקהל צורח ובורח מן האולם" מוסיף מיק לה סאל מהסאן פרנסיסקו כרוניקל, שמתרעם גם על הדרך בה גורם פון טרייר לשחקנית הראשית שלו, שרלוט גינסבורג, להתנהג על המסך. עם "המלצות" שכאלה, נדמה שאין ברירה אלה ללכת לראות על מה מדובר, ולו רק בשביל ערכו של הסרט כקוריוז וכחומר טוב לסמול טוק.
אז על מה כל הבלאגן? "אנטיכרייסט" מכה בצופה כבר בסצנת הפתיחה, שמצולמת בהילוך איטי מעיק, בה מת ילד בתאונה בעוד הוריו משתגלים בנחת במקלחת. לאחר מכן צוללים בני הזוג, המגולמים על ידי גינסבורג ו-ווילם דפו, שילוב מנצח לכל הדעות, לתהליך אבל ארוך ומורכב, במהלכו מנסה הבעל, פסיכולוג, לטפל באשתו. כשהטיפול מגיע לשלב הסופי עוברים בני הזוג לבקתה מרוחקת ביער, והסרט משתנה לסרט אימה אלגורי ומוזר. חיות מתחילות לדבר, האימג'ים הולכים ונהיים הזויים יותר ויותר, ואלימות גראפית משתלבת בתמונה. סצנה ספציפית אחת, שאת המתרחש בה אני משאיר לדמיונכם, היא מתמודדת בטוחה על תפקיד הרגע המזעזע והקשה לצפייה ביותר בתולדות הקולנוע.
איכותו של הסרט שנויה במחלוקת, אבל קשה להכחיש את הכישרון של פן טרייר ביצירת באזז ודיבור מסביב ליצירותיו, וקשה שלא להתרשם מהנאמנות הטוטאלית שלו לחזונו האמנותי, גם כשזה נמצא במצרם בלתי הפיך עם טעמם של הצופים והמבקרים כאחד. אלו מביניכם שמתכננים לעכל את המצות אותן הם בולסים בפסח, ידירו רגליהם מהסינמטק בימים בהם מוקרן הסרט. אבל אין לי ספק שיהיו לא מעט שלא יצליחו להתאפק, וייגשו לצפות ביצירה. בכל זאת, כמה במאים בעולם הם מטורפים עד כדי כך שהצפייה בסרטיהם היא סכנה של ממש? פון טרייר הוא כנראה יחיד במינו. תודה לאל.