עול האדם הלבן

הפרטים היבשים: "הזדמנות שניה", באנגלית "The Blind Side" (מונח פוטבול בלתי ניתן לתרגום). ארה"ב, 2009. 129 דק'.

במאי: ג'ון לי הנקוק (כתב את התסריטים ל"חצות בגן הטוב והרע" ו"עולם מושלם" עבור קלינט איסטווד).

שחקנים: סנדרה בולוק ("ספיד"), ארון קווינטון ("קדימה, תריץ אחורה"), טים מקגרו (זמר קאנטרי מפורסם), ק'תי בייטס ("מיזרי").

מה הסיפור? מבוסס על סיפור אמיתי. זוג דרומי עשיר (בולוק ומקגרו) מאמצים נער שחור, עני וחסר השכלה (קווינטון) למשפחתם ומעניקים לו תמיכה כלכלית ונפשית עד להפיכתו לשחקן פוטבול מקצועי ומצליח.

במשפט אחד: כשפוטבול, ישו וסנדרה בולוק מתחברים, השמיים הם הגבול.

אז למה כן?
כי אני חולה על פוטבול, ונוטה להישבות בקסמן של מלודרמות שמוכרות את החלום האמריקני כאמת אבסולוטית. כי אין דבר שיותר מרגש אותי מלראות אנשים עוזרים לאנשים ללא תמורה. כי בכיתי כמו ילדה. כי היא אמנם לא מריל סטריפ, אבל אני מסכים שמגיע לסנדרה בולוק רגע אחד של "אני ניצחתי" לפני שהיא הופכת לזקנה ממורמרת ומובטלת. אבל זה רק אני.

ולמה לא?
בגלל נקודת המוצא הפטרנליסטית הגזענית ממנה יוצא הסרט הזה, משהו שכבר היה אמור לחלוף מהעולם, בטח בעידן אובמה. ובגלל הבעייתיות הספורטיבית/עסקית בסיפור האמיתי שכל תחקיר אינטרנט קצרצר חושף, ושאינה מטופלת כראוי בסרט. ובגלל שבכל זאת, מדובר בסוג של טלנובלה.

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: זהו אולי סרט הספורט הראשון שהוא סרט בנות – יש יותר שיחות על רגשות מאשר סצנות פוטבול.

הדייט שתקע אותי: לא הייתי מסתכן. לפחות אחד מכם עלול לסבול נורא.

מדד הזיקפה: יש בת חמודה ובולוק מטופחת וחטובה להפליא, אבל זה סוג של סרט נוצרי אז בקושי ברכיים רואים.

דם על הידיים: למעט כמה תיקולים קשוחים על מגרש האימונים, אף אחד פה לא חוטף יותר מדי חזק.

האורך דווקא כן קובע: מעל שעתיים, אפשר היה להדק, קצת נמרח לקראת הסוף. כמו הסופרבול בעצם, רק בלי הפרסומות המגניבות.

בוטום ליין: אוסקר מוצדק לבולוק וחוויה מרגשת למי שאוהב את אמריקה "האמיתית". שמאלנים ופלצנים מוזמנים לנסוע לסיור במפרץ גוואנטאנמו במקום.

>>> אם לא הבנתם, יונתן גל ממש אוהב סרטי פוטבול
>>> אנחנו לעומת זאת, די אוהבים את סנדרה בולוק
>>> רק לא ממש מבינים את הטייפקאסט של "גבר שחור-עור מגודל ומופנם"