סיפור גדול
למה אתם מרגישים אמפטיה הזו בכל פעם שניצב על המסך אדם שחור, גדול ומופנם? לרגל יציאת "הזדמנות שניה", דני סגל חוקר את הטייפקאסט הכי מסתורי בהוליווד
קווינטון ארון, שמגלם את שחקן הפוטבול מייקל אוה'ר בסרט "הזדמנות שניה", הוא אדם שחור, גדול ומאיים. חלק גדול מהצלחת הסרט נשען על הגיחוך הכרוך בלראות את סנדרה בולוק, בחורה קומפקטית למדי, בלונדינית (הפעם), עומדת ליד גבר עב בשר כמו ארון, ומתייחסת אליו באמהות מהולה בבוסיות. למרות שארון לא עושה בסרט הזה כמעט כלום מלבד לעמוד שם ולהיות ענקי, קשה שלא להרגיש אמפטיה מידית כלפיו. למעשה האמפטיה הזו מופיעה כמעט בכל פעם שניצב על המסך אדם שחור גדול ומופנם, דמות שהפכה כבר לסוג של טייפקאסט בקולנוע האמריקאי.
השמן של ביל קוסבי
על מנת לרדת לשורש העניין צריך לחזור אחורה לשנות השבעים הרחוקות, ולדמות אנימציה נשכחת בשם פאט אלברט (Fat Albert). יציר כפיו של ביל קוסבי, וכוכב אחת מתוכניות הטלוויזיה הראשונות שלו, התבסס על חבר ילדות של קוסבי, וניחן בכמה וכמה קילוגרמים עודפים, כמו גם בלב זהב. התוכנית, ששילבה אנימציה עם צילומי אולפן, הציגה את אלברט השמן כמנהיג חבורת ילדים שחורים מהמעמד הנמוך, שמסתובבים במזבלה המקומית. אבל למרות הרקע הקודר התוכנית היתה אופטימית, חינוכית וגרובית. לא רק שעודף המשקל של אלברט לא הרתיע את הצופים, הוא עזר להם להזדהות עם אלברט, ולחבב אותו, למרות שמפגש עם מקבילה מציאותית שלו בסמטאות הארלם בלילה היה מן הסתם מעורר אצלם תגובה קצת שונה.
עם השנים התחילו להופיע הרי אדם בסגנון אלברט גם כבשר ודם. פורסט וויטיקר, ששידרג את השמנמנות גם בעפעף שמאלי שמוט שמייצר מראה רדום ומוזר, הפך לאבטיפוס של דמות השחור הגדול בסרטים כמו "בירד", "עישון" או "המלך האחרון של סקוטלנד", עליו זכה באוסקר. למרות מבנה גופו, ידוע כי לוויטיקר חגורה שחורה בקרטה, ובסרט "גוסט דוג" הוא גם מפגין כמה תרגילי אמנויות לחימה בקלילות מפתיעה. וויטיקר אמנם הפך עם השנים לשחקן אופי מוערך עם מנעד רחב למדי, אבל חלק גדול מהכריזמה שלו מושתת על השתייכותו לקבוצה המדוברת.
מלאך עם חזות של רוצח
עוד דוגמא לשחקן שנופל בקלות לתוך הנישה הוא וינג ריימס, שזכה לתהילת עולם כמרסלוס וואלאס המפחיד ב "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו. למרות שבתפקידו הידוע ביותר הוא משחק גנגסטר, ומנציח את הסטראוטיפ של השחור האלים, אם כי במסגרת האירונית והמודעת לעצמה של טרנטינו, בסרטים אחרים, ובעיקר ב "סטריפטיז", הוא הופך את עורו, והופך ידידותי וחביב יותר.
אבל השחקן שהצליח באמת ובתמים לגלם בגופו את הדואליות המובנה של הטייפקאסט המדובר, הוא ללא ספק מייקל קלארק דאנקן בסרט "גרין מייל" של פרנק דרבונט. גודלו המהמם של דאנקן, והעדינות שהוא מקרין, שיקפו באופן מושלם את הבעיתיות עליה דיבר תסריט הסרט. כמו תושבי העיירה בה הסרט מתרחש, כך גם הצופה נגרר להאמין שדאנקן הוא רוצח מסוכן, בגלל החזות הפיזית שלו בלבד, כשלמעשה הוא סוג של מלאך עלי אדמות.
גם דמותו של מייקל אוה'ר ב"הזדמנות שניה" היא שילוב של שני העולמות המנוגדים הללו. מצד אחד, מודגשת בסרט האופציה האפלה, של הסמים והאלימות, שמושכת את מייקל לתוכה. מצד שני קיים עולם הספורט, אליו מושכת בולוק ומשפחתה המושלמת. התגובה הראשונה של בני המשפחה כשבולוק מזמינה את מייקל לישון אצלה על הספה היא של חשד. אבל כשלומדים בני המשפחה, כמו גם הצופים, להכיר את הבחור, היחס כולו משתנה.
ואולי זוהי הסיבה שהשחקנים הללו מצאו פינה חמה בליבנו? אולי אנחנו פשוט אסירי תודה על כך שהדמויות הללו לא אלימות ואגרסיביות? דמות השחור הגדול והמאסיבי היא הכלי המושלם להעברת מסרים בסגנון "אל תסתכל בקנקנן". הגודל המוגזם של השחקנים הללו הופך אותם להקצנה של פחדיו של האדם הלבן. אבל בניגוד לראפרים (וויל סמית', אייס קיוב, איי טי), שמשדרים במידה מסויימת את המצ'ואיזם של ההיפ הופ, או לקומיקאים (אדי מרפי, כריס רוק), שה"ניגר טוק" הוא כלי העבודה שלהם, השחקנים בקטגוריה המדוברת לא מנפנפים בעובדת היותם שחורים. נדמה כאילו המשקל העודף, שמשייך אותם אוטומטית למיעוט נוסף, מאפשר להם להיות אנושיים יותר, ומקוטלגים פחות. כשמתחת לפני השטח נמצאת תמיד ההפתעה הנעימה של הצופה הלבנבן, ששמח לגלות שהגורילה לא מתכננת לאכול אותו.