מבעד לראי הזמן
העיבוד החדש של טים ברטון הוא לא הראשון שנוטל לעצמו חירות מסוימת בכל הנוגע להתעסקות עם "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול. דני סגל דווקא לא מאחר לשום מקום
מי שנתקל בטריילר של "אליס בארץ הפלאות", גרסתו של טים ברטון לספרו הקלאסי של לואיס קרול, שם לב בוודאי לעובדה שאליס נראית מבוגרת למדי. הסיבה לכך היא שסרטו של ברטון אינו מבוסס ישירות על הספרים, אלא מייצר סוג של המשך שלהם, שמתרחש 13 שנה מאוחר יותר.
ברטון, כך מסתבר, הרגיש כי המבנה האפיזודיאלי של הספר לא מעורר הזדהות, ומשאיר את הצופה מנותק מהעלילה, ולכן הוא בנה סיפור חדש, עם אותן הדמויות, שיספק את העוגן הרגשי הנדרש. מר ברטון הנכבד מצטרף בזאת לשורה ארוכה של יוצרים קולנועיים שייצרו את האינטרפרטציה שלהם לצמד ספריו הקלאסיים של לואיס קרול, כשכל אחד מהם מדגיש את האלמנטים הרלוונטיים לתקופתו ולאופנה אחריה הוא עוקב. ולמרות שהאדפטציות השונות מבוססות על אותו הספר, הן מייצגות ייקום שלם של תפיסות קולנועיות.
האיורים המדהימים של ג'ון טניאל, שליוו את הספר החל מההוצאה הראשונה ב-1865, והוצאת ספר ההמשך, "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", שבע שנים מאוחר יותר, צרבו בתודעה הקולקטיבית מהרגע הראשון תפיסות ויזואליות ברורות למדי לגבי העולם הפלאי של הספר. אבל כבר ב-1903, שמונה שנים בלבד אחרי הולדת הקולנוע, יצר ססיל הפוורת' וריאציה קולנועית ראשונה, וניסיון ראשון להפיח רוח חיים בספר. למרות האיכות הירודה של העותק בן 107 השנים, קשה שלא להתפעל מהיצירתיות הגלומה בתשע הדקות בהן נמשך הסרט, שכולל כמה אפקטים מיוחדים מתקדמים למדי לתקופתו. קל לדמיין שביחס לתוצרת הקולנועית של התקופה היתה זו צפייה מרתקת למדי.
12 שנים מאוחר יותר נוצרה גרסה אילמת נוספת לסיפור, הפעם תחת שרביט הבימוי של וו.וו. יאנג, ובאורך של 52 דקות, אבל בשביל לשמוע את הדיאלוגים השנונים והמוטרפים של קרול היה צריך לחכות להמצאת הסאונד, ולגרסתו של נורמן מקלאוד משנת 1933. ההפקה הנוצצת של פאראמאונט, שעלתה על האקרנים שנה אחרי חגיגות יום ההולדת המאה של לואיס קרול, התאבזרה בכמה מהכוכבים הגדולים של התקופה, ביניהם גארי קופר וקארי גרנט בכבודם ובעצמם. אבל למרות סוללת השמות המכובדת הסרט כשל בקופות, כשאחת הסיבות לכך היתה כמויות האיפור על פניהם של הכוכבים, שהפכו אותם לבלתי ניתנים לזיהוי (לתשומת לבם של ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר).
מבחן גזוז האסיד החשמלי
שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1951, נוצרה גרסת האנימציה של וולט דיסני, שנחשבת עד היום לאחת הגרסאות האהובות והמוכרות ביותר לספר. למרות טענות מצד מעריצי קרול לגבי אמריקאיות-יתר של ההפקה, שהתבטאה בעיקר בחוסר נאמנות לספר, ולמרות הצלחה מינורית בקופות, הסרט הפך עם השנים לסרט פולחן. בתקופת שנות השישים, לאחר הצלחתם של סרטים פסיכדליים דוגמת "צוללת צהובה", הפך הסרט, שמצטיין בצבעוניות מרצדת ולא מעט רגעים הזויים למדי, לצפיית חובה עבור כל היפי שמכבד את עצמו.
ואם כבר מדברים עם גרסאות הזויות לספר, אי אפשר שלא להזכיר את המלכה האם בתחום הזה, הלא היא הגרסה המצמררת של יאן שוונקמאייר, האנימטור הצ'כי המופרע, מ-1988. כמו תמיד אצל שוונקמאייר, חפצים יומיומיים הופכים, על ידי אנימציית סטופ מושן, ליצירי דמיון משונים, שבמקרה הזה, מבוססים על דמויות הספר. התוצאה היא מסע מדומיין של אליס במהלכו היא חוקרת את ביתה וחדרה שלובשים צורה מפלצתית ומשונה. אבל רגעים כמו זה בו אליס מתכווצת, נכלאת בתוך צנצנת וננעלת במזווה הסגור, כמו גם הנפשה מגעילה למדי של חתיכת בשר, יגרמו לכל הורה לחשוב פעמיים לפני צפיה משותפת עם הילדים.
בשנת 1966 נוצרה עוד גרסה ראויה לציון, הפעם בארץ הולדתו של הספר, אנגליה, ולא בקולנוע, כי אם בטלןויזיה. פיטר סלרס, ג'ון גילגוד ומייקל רדגרייב משחקים באדפטציה של ה-BBC אליה מתלווה פסקול של לא אחר מראווי שנקר בכבודו ובעצמו. התלבושות הויקטוריאניות אותן לבשו השחקנים, במיוחד מלך ומלכת הלבבות, הפכו את הגרסה להערה מושחזת למדי על משפחת המלוכה.
קשה להכחיש שטים ברטון נראה כמו הבחירה המושלמת לייצר את גרסת שנות האלפיים לספר. הקאמפיות האינהרנטית שלו וחיבתו לחזיונות ביזאר מתיישבים על אליס כמו כפפה על יד. מעניין יהיה לראות באיזה מן הגרסאות הוא בחר כמקור השראה מרכזי. האם הוא יספק אליס מתוחכמת ואפלולית כמו של שוונקמאייר, או ילדותית וחמודה כמו דיסני? תהיינה בחירותיו מה שתהיינה, בהתחשב בעובדה שהפעם חתול הצ'שייר והשפן הממהר יונפשו על ידי מושן קאפצ'ר ויהיו תלת מימדיים, התחושה היא שמצפה לנו חוויה משונה במיוחד.