שליחות קטלנית

בשבוע שעבר זכה במפתיע סרט המלחמה "מטען הכאב" בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ולבמאית הטובה ביותר. "השליח", שעלה השבוע בבתי הקולנוע בישראל, זכה גם הוא לכמה מועמדויות במסגרת הטקס של 2010, הוא צדו השני של מטבע המלחמה. אם "מטען הכאב" הולם בצופה ללא רחם באמצעות זוועות שחווים החיילים האמריקאים המלחמה האמריקנית בעירק, "השליח" הוא סרט מטלטל שעוסק בשכול שנוחת על משפחות שלוות שמקבלות הודעת זוועה על נפילת יקיריהן בקרב.

בארצות הברית, תפקיד השליחות הקודרת נופל על צמד חיילים שתפקידם להגיע לבית המשפחה, להודיע הודעה רשמית ולאקונית לפי כללים מוגדרים היטב, וללכת. גיבור הסרט הוא סמל ראשון ויל מונטגומרי (בן פוסטר), חייל שנפצע בקרב וזכה לעיטור גבורה, ולאחר החלמתו הוצב בצוות הודעה על אסון. שותפו הבכיר הוא סרן טוני סטון (וודי הארלסון), שמלמד אותו את הכללים ומדריך אותו בהודעה למשפחות על נפילת בנן או בתן. השניים מודיעים על בשורות האיוב למשפחות השכולות, ועד מהרה, מוצא עצמו ויל מתאהב באלמנה יפה (סמנתה מורטון) לה בישר על מות בעלה בקרב.

במאי הסרט, אורן מוברמן, הוא ישראלי שהוריו היגרו לארצות הברית בהיותו בן 12, ושחזר לכאן לצורך שירות צבאי, שלאחריו פיתח קריירה כתסריטאי הוליוודי (בין השאר, היה שותף בכתיבת הסרט הביוגרפי על חייו של בוב דילן "אני לא שם", בבימויו של טוד היינס). מעבר לעניין הכללי שמעורר עברו המקומי של הבמאי, עברו הישראלי מעניין במיוחד לאור נושאו של "השליח". הוליווד עסקה רבות בסרטי מלחמה לאורך שנותיה, אך מעטים הסרטים המשמעותיים שהופקו בה ושעסקו בשכול ובאבל. בתרבות הישראלית, לעומת זאת, השכול הצבאי הוא מושג מכונן. בעוד בתרבות האמריקנית השכול הוא לרוב עניין פרטי במהותו, בישראל הוא כמעט תמיד נושא לאומי. "קציני נפגעים" הוא מושג מוכר בתרבות הישראלית, ומאז מלחמת השחרור ועד ימינו לא פסק העיסוק בהשפעות השכול על המשפחה והחברה שנותרות מאחור. ייתכן מאוד כי רקעו של הבמאי אפשר לו ליצור את האינטגרציה שיצרה סרט הוליוודי כל כך ישראלי באופיו.

מוברמן מספר את הסיפור הקשה ברגישות ובעדינות. הסצנות בהן מודיעים החיילים על האסון למשפחות קורעות לב (המצולמות בשוטים ארוכים ורציפים), אך התסריט נמנע מקיטש, ומאזן היטב את הסצנות הקשות עם סצנות המציגות את שגרת חייהם הבנאלית של השליחים, לעיתים קרובות אף בנימה הומוריסטית. הסצנות, משני הסוגים, מקבלות חיים בזכות יכולות המשחק המצוינות שמציג כל צוות השחקנים. בולט במיוחד לטובה וודי הארלסון בדמות הקצין הוותיק והאקסצנטרי, שמקפיד מצד אחד עם שותפו הצעיר על פקודות הצבא בזמן המשימה, אך גורר אותו לבילויים ליליים שטופי אלכוהול מצד שני.

ככל שהסרט מתפתח, צומח גם סיפור התאהבותו של הגיבור באלמנת המלחמה, וכאן גם מצויה נקודת החולשה של התסריט ושל הסרט. בעוד עוצמתו של "השליח" טמונה בהצגת תפקידם של שליחי האיוב והשפעת שליחותם על המשפחות, ובזכות משחקו המופלא של הארלסון גם ביחסי הידידות המתפתחים בין הסמל לקצין, סיפור האהבה האסור מעמיס מטען נוסף ומיותר. הוא מושך את הסרט למחוזות הוליוודיים קלאסיים" במיוחד לקראת סוף הסרט, אך כפי שהוכיח לאחרונה "מטען הכאב", סיפור קלאסי הוא כבר לא מרכיב הכרחי במתכון להצלחה. עם זאת, גם בהתחשב בחולשה זו, "השליח" הוא אחד הסרטים הטובים שיצאו מהוליווד לאחרונה, ומצטרף ל"מטען הכאב" כאחד משני הסרטים המשמעותיים היחידים שנעשו עד כה על המלחמה בעירק. פרט לכך, מדובר בסרט שידבר מאוד לקהל הצופים הישראלי, שבזכות רקעו של הבמאי, סביר להניח שימצא בו גם חלקים שיתחברו לזהות הקולקטיבית.

>>> מאיפה להוליווד יש את האומץ לעשות סרטי מלחמה בזמן אמת?
>>> ובינתיים, מה קורה בעירק? ביקורת על "מטען הכאב"