אמנות המלחמה
"מטען הכאב" של קת'רין ביגלו הוא רק חלק מגל מהפכני של סרטים שנעשו על המלחמה בעירק - האמריקנים רגילים לקבל את סרטי המלחמה שלהם באיחור של עשרים שנה. דני סגל פוסט טראומטי
עלייתם בארץ של הסרטים "מטען הכאב" ו"השליח", שני סרטים שעוסקים, כל אחד בדרכו ובסגנונו, בכיבוש בעירק, מחזירה לסדר היום את שאלת ההתמודדות הקולנועית הלא שגרתית עם המלחמה הנוכחית. נדמה כאילו היוצרים בארה"ב הפכו את הצבא האמריקני לשק החבטות החביב עליהם, וסיפקו חדשות לבקרים סרטים המבקרים את אלימות החיילים, את השפעות חוויית הלחימה ההרסניות, ואת המניעים של ממשלת ארה"ב לצאת לקרב מלכתחילה.
"מטען הכאב" עוסק במנטרל מטעני חבלה שההתמכרות ללחימה גורמת לו לנתק רגשי מאלמנטים בחייו שרמת האדרנלין שהם מעוררים לא מספקת, כמו משפחתו וחיי האזרחות בכלל. "השליח" עוסק בחיילים חסרי המזל שתפקידם הוא לבשר בשורות מרות למשפחות שכולות. כמו בסרטים קודמים בנושא דוגמת "רידקטד" או "עמק האלה", גם בשני המקרים הללו היחס למלחמה מפוכח וביקורתי. החידוש בתופעה הוא שבניגוד לזכור ממלחמות קודמות, הביקורת החריפה נשמעת הפעם במהלך המלחמה עצמה, ולא אחריה.
במהלך שתי מלחמות העולם ההתייחסות הקולנועית למלחמה היתה קבועה. בזמן המלחמה הקולנוע מתגייס, ומייצר סרטים שמעלים את המוראל ומציגים את הצבא באור הירואי, כשלאחר המלחמה מתחילים להופיע סרטים שמציגים אותה בצורה אפלה וקודרת יותר.
סרטים כמו "What Price Glory" מ-1926, של ראול וולש, או "הכל שקט בחזית המערבית" (1930) של לואיס מיילסטון, שהציגו את זוועות הלחימה בריאליזם מפתיע, נעשו שנים לאחר אחר מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה הצטמצם הפער, וכבר ב-1946, שנה אחרי סיום הלחימה, הופיע הסרט "שנותינו היפות ביותר", תאור מפוכח של קשיי ההסתגלות של שלושה חיילים לאזרחות. אבל סרטים שנעשו במהלך המלחמות הציגו דרך קבע את מטרות הלחימה באור חיובי, ואת החיילים עצמם באור הרואי. בין הסרטים המגויסים הללו ניתן למצוא אינספור סרטים ראויים וטובים כמו "סמל יורק" או "קזבלנקה", אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מכילים מסרים פרו אמריקנים שתומכים במלחמה.
ניתן לייחס את התופעה לתיעוב שחשו האמריקאים לפשיזם. עם השנים הפכה מלחמת העולם השנייה לדוגמה הקלאסית למלחמה אפית בין טוב לרע, ושמשה במאים רבים לפנטזיות לחימה מצליחות כמו "שניים עשר הנועזים" או "הבריחה הגדולה". קשה להתווכח עם ההתאמה של הנאצים לתפקיד הרע האולטימטיבי. אפילו בעשורים האחרונים, ביצירות כמו "להציל את טוראי ריאן", ניתן למצוא את אותה הדיכוטומיה המוכרת. אבל כשהסכנה הפאשיסטית התחלפה בסכנה קומוניסטית השתנה גם היחס הקולנועי למלחמה.
בעוד שנות החמישים היו רצופות סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה, הקולנוע התעלם כמעט לחלוטין ממלחמת קוריאה. מפתיע לגלות שבזמן שנעשו כמה סרטים שמוקיעים את מלחמות העולם, בראשם "שבילי התהילה" של סטנלי קובריק, איש לא מצא לנכון להתעסק ישירות במלחמה שהתרחשה באותו העשור עצמו באסיה. "מ.א.ש", למשל, סאטירה חריפה במיוחד שמתרחשת בקוריאה, נוצר רק ב-1970, ושימש את רוברט אלטמן על מנת להבריח למסך מסרים אנטי-מלחמתיים בזמן (ועל) מלחמת וייטנאם.
עדיין מגיבים לאט
מפתיע אפילו יותר לגלות שגם בזמן מלחמת וייטנאם, המלחמה המושמצת ביותר בתולדות ארה"ב, הקולנוענים לא העזו לעסוק בסרטיהם ישירות במלחמה. סרטים מפורסמים שביקרו את המלחמה בזמן שהיא נמשכה, כמו "חבורת הפראים", "גברים במלכודת" או "ליל המתים החיים", נאלצו להסתמך על אלגוריות.
הבום הגדול של סרטים אנטי מלחמתיים החל לאחר שמלחמת וייטנאם הסתיימה. "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו, "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, "פלאטון" ו"נולד ב-4 ביולי" של אוליבר סטון, היו כולם תגובות חריפות וקשות למלחמה, שנעשו שנים אחרי שהיא הסתיימה.
אז מה השתנה במלחמה הנוכחית? מדוע מרגישים לפתע היוצרים שיש להם ההצדקה להגיב למלחמה בזמן הלחימה עצמה? הרי הביקורת הציבורית על מלחמת וייטנאם בזמן המלחמה על ידי תנועת ההיפים ותנועות דומות לא היתה פחות חריפה מהתנגדות למלחמה באמריקה היום. ובכל זאת, הקולנוע של אז נמנע מהתייחסות ישירה למלחמה בעוד הקולנוע של היום זועק חמס מכל מסך.
כשהעיתונאים הלכו להוליווד
מכיוון שדור הבמאים של היום הוא הדור שגדל על קופולה וצ'ימינו, ניתן להניח שאנטי מלחמתיות זורמת בעורקיהם, ולהגיב בצורה עוינת ללחימה היא עבורם תגובת כמעט רפלקסיבית. למעשה, בריאן דה פלמה, כשלעצמו פליט של שנות השבעים, אחראי לסרט המושמץ ביותר מבין הסרטים העוסקים בעירק, שמציג את החיילים האמריקנים באור הכי פחות מחמיא – "רידקטד". בסרט עוקב די פלמה אחר התנהלות בהמית של חיילים, שכוללת אונס ואלימות, נושאים בהם כבר עסק די פלמה בהקשר הוייטנאמי, בסרט "חטאי מלחמה".
סיבה אחרת יכולה להיות הנוכחות המוגברת של עיתונאים בעירק, שחשפה בצורה מביכה את הצדדים הפחות נעימים של הלחימה. למעשה הסרטים "עמק האלה" ו"מטען הכאב", נכתבו שניהם על ידי מארק בואל, עיתונאי שבילה בעירק בשלבים הקשים ביותר של המלחמה, וחזר, כך מסתבר, עם תיק מלא בסיפורים.
גם אופייה המתיש והמלוכלך של הלחימה נגד צבא טרוריסטים בלתי נראה, שממלכד כל מה שזז, מעוררת יותר אנטגוניזם מלחימה מול המוני חיילים חמושים. הלחימה נראית קשה וחסרת סיכוי יותר כשלא ניתן להגדיר מטרות ברורות אותן ניתן לכבוש. למעשה, הקולנוע האמריקני מתמודד לראשונה עם נושאים איתם הקולנוע הישראלי מתמודד כבר עשרות שנים.
אבל יהיו מה שיהיו הסיבות, הקהל לא משתף פעולה, ומדיר רגליו מהאולמות. עבור הצופים האמריקנים העיסוק הביקורתי במלחמה מגיע מוקדם מדי, והיחס לבמאים שאחראים להם הוא כאל אמנים חסרי רגישות שמקדמים את הקריירה שלהם על גבה של האומה. טקס האוסקר שהיה השבוע, וההצלחה האדירה של "מטען הכאב" בקרב המבקרים, יכולים אולי לשנות את גורלו של "מטען הכאב", אבל נדמה כי בכל זאת, גם היום, זקוק הקהל לריחוק רגשי גדול יותר לפני שיוכל לעכל כהלכה סרטי מלחמה בזמן אמת.
>>> חוכמת הביגלו: הכל על קת'רין ביגלו, האשה הראשונה שזכתה בפרס הבמאית הטובה ביותר
>>> דה נוטוריוס ביגלו: אחרי כיבוש עירק, קת'רין ביגלו השתלטה גם על טקס האוסקר