דה נוטוריוס ביגלו
בלילה נוצץ אחד הצליחה במאית "מטען הכאב" קת'רין ביגלו גם לזכות בנצחון פואטי על האקס ג'יימס קמרון וגם לתקן עוול של 82 שנה כלפי ציבור הבמאיות. דני סגל פמיניסט לוחמני

ג'יין קאמפיון, לנה וורטמולר, שנטל אקרמן, רבקה מילר, סופיה קופולה, ניקול הולופנסר, סמירה מחמלבף, נורה אפרון, אנייס ז'אווי, מירה נאיר, לון שרפיג, ברברה סטרייסנד, אנייס ורדה, והמוני הבמאיות האחרות שפועלות כיום, שפעלו פעם, ושמתכננות לפעול בעתיד, היום הוא יומכן. קאתרין ביגלו, הבמאית הראשונה שאי פעם זוכה באוסקר הבימוי ובאוסקר הסרט הטוב, ביחד או לחוד, מניחה על מדפה, מלבד הפסלונים בהם זכתה, גם מחדל מביך במיוחד שנראה כאילו הוא לקוח מעידן אחר.
מי היה מאמין, היום, בתקופה הפוסט פוסט פמיניסטית, תקופה בה שוויון האישה נדמה כעובדה מוגמרת וכולנו מסתובבים בעולם במצפון נקי מאשמה, שבכל 82 השנים בהם מחולקים פרסי האקדמיה לא מצאו 6000 החברים בה אפילו פעם אחת לנכון להעניק אחד מהם לבמאית? "מטען הכאב" של קאתרין ביגלו הצליח לשנות את המצב העגום אחת ולתמיד - ובסטייל. סרטה של ביגלו, האנדרדוג האולטימטיבי, גרף הלילה לא פחות משישה פרסים שונים, ושלח את "אווטאר", ההפקה הגרנדיוזית של בן זוגה לשעבר של ביגלו, מר ג'יימס "מלך העולם" קמרון, הביתה, עם הזנב בין הרגליים, להמשיך לספור את הדולרים.
לא "סקס והעיר הגדולה"
אמרו על "מטען הכאב" שקשה להאמין שאישה עשתה סרט כל כך גברי. ובאמת, מדובר בסרט מותח ואלים, שמתאר בריאליזם נוקב את מלחמת הטרור העקובה מדם שארה"ב מעורבת בה בעירק. לא בדיוק "סקס והעיר הגדולה". אמרו עליו גם שלמרות שהוא כביכול הסרט העצמאי מבין השניים, לעומת "אווטאר" המסחרי, דווקא בסרט המד"ב של קמרון נשמעת ביקורת נוקבת יותר על אמריקה, ובסרטה של ביגלו לעומת זאת ניתן לאתר מסרים שמצדיקים את המלחמה.
אבל יהיו מסריו מה שיהיו, קאתרין ביגלו הצליחה ללכוד בסרטה משהו מהמהות האמריקנית העכשווית. האוסקר הוא לא מדד איכות, והוא לא מצפן פוליטי, אבל הוא כן משרטט את הבבואה שאמריקה רוצה לראות כשהיא מביטה במראה. הזכייה של ביגלו מוכיחה שנכון לרגע זה בהיסטוריה, נמאס לאמריקה לשמוע על חיילים אמריקנים שמתים או מענים שבויים. אמריקה רוצה ייצוגים של החיילים בעירק כמקצוענים עשויים ללא חת, כמו דמותו של ג'רמי רנר בסרט, שנותרים בחיים בצורה ניסית. אמריקה רוצה חיילים עם מזל. ואמריקה רוצה לשמוע את זה דווקא מבמאית אישה. מה זה אומר לגבי הסיכויים של אובמה להיבחר מחדש? שום דבר טוב, כנראה.
אווטאר? פחחח
בין אם הסרט מדבר אלינו ובין אם לאו, קשה שלא לשים לב לערך המוסף שקיים בזכייתה של ביגלו, ולא נניח, של ננסי מאייר, במאית "זה מסובך", שהכנסותיו עולות בהרבה על אלו של "מטען הכאב", באוסקר הבימוי הנשי הראשון. ביגלו סרבה מאז ומתמיד ליפול לתוך נישת סרטי הנשים המקובלת. הקריירה שלה רצופה בסרטי אקשן כמו "פלדה כחולה" או "נקודת פריצה", וסרטי ז'אנר כמו "ימים משונים" (מד"ב) או "Near Dark" (אימה). אף אחד לא יכול לטעון כי הזכייה של ביגלו נובעת מתקינות פוליטית שיצאה מכלל שליטה. הסרט שלה לא מאפשר זאת. ביגלו מאלצת אותנו לשפוט אותה בסטנדרטים לפיהם אנחנו שופטים כל במאי גבר, ולנצח בכל זאת. וזה היופי בזכייה הזאת.
ומה שמוסיף עוד חן והדר לרגע ההיסטורי הזה הוא העובדה שביגלו נראית כמו החלום הרטוב של כולנו. מדובר באשה שהתפרנסה מדוגמנות בתחילת דרכה, היתה נשואה לאחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד, אבל סרבה להסתפק בזה. אם נשאל את ביגלו אין ספק שהיא תכחיש שקיימת תחרותיות בינה לבין האקס וגם קמרון עצמו מפרגן בכל הזדמנות, אבל למי אכפת? בעיני העולם כולו הטקס הזה תמיד ייזכר כטקס בו ביגלו הראתה לגבר שלה שהיא לא פחות טובה ממנו, במגרש שלו. הסמליות הזו פשוט מקסימה.
"אני מאושרת להיות במקום בו אני יכולה לשמש השראה עבור נשים במאיות" אמרה ביגלו בראיון ל-Shootonline. "אני מקווה שעבור מישהי, במקום כלשהו, ההצלחה של הסרט תוכיח שמה שנראה לעיתים בלתי אפשרי, בעצם אפשרי לחלוטין." עבור הסרט "מטען כאב", שהתחיל כשמועה שעברה מפה לאוזן, והמשיך כאש בשדה קוצים לזכות בכל פרס מבקרים אפשרי, ולבסוף, כמו סיפור דוד וגוליית קלאסי, עם הטוויסט הקטן לפיו דוד שכב עם גוליית בעבר הרחוק, הוא ניצח את הסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים, נראה שהבלתי אפשרי התממש. אז נכון, הרבה אנשים מאוכזבים היום ש"אווטאר" לא זכה באף פרס משמעותי, אבל האמת היא שקיים צדק פואטי שלא ניתן להתעלם ממנו, שהופך את הזכייה של ביגלו, למספקת אפילו יותר.
>>> מי עוד זכה באוסקר?
>>> סיקור מיוחד: כל מה שאתם צריכים לדעת על אוסקר 2010
>>> כבר אמרנו לכם שקת'רין ביגלו יכולה לעשות את זה
>>> גם יואב אברמוביץ' אהב את "מטען הכאב"



