חבלן על הזמן

כל מילה שאפשר להגיד על "מטען הכאב" תרגיש כמו בדיחה על חשבון הנושא שלו - נאמר טעון? נאמר נפיץ? נאמר עוצמתי? אבל כל זה נכון לגבי סרט המלחמה החד והריאליסטי הזה. יואב אברמוביץ' דינמיט

אם יש דבר אחד שלא ניתן יהיה לשכוח מטקס האוסקר של 2010, זו התחרות בין "אווטאר" הבומבסטי, ממתק העיניים, ההוליוודי כל כך, לסרט שהוא כמעט ההיפך המוחלט ממנו: "מטען הכאב". מהזווית הרכילותית, מעניין לציין שבמאית "מטען הכאב", קת'רין ביגלו, היא גרושתו של במאי "אווטאר", ג'יימס קמרון, מה שמכניס להתמודדות קצת פלפל צהוב. פרט לכך, עיקר ההבדל הוא שבניגוד לפנטזיה בת מאות מיליוני הדולרים שביים קמרון הרחק בחלל החיצון, ביגלו ביימה סרט קטן, מחוספס וריאליסטי שמתרחש ממש בימים אלו, בעירק המצויה תחת כיבוש צבאי אמריקני.

"מטען הכאב" מתמקד בצוות קטן של שלושה חבלנים בצבא האמריקני (ג'רמי רנר, אנתוני מקי ובריאן גרטי), הנקראים על ידי יחידות הסיור לבדוק ולפרק מטענים ופצצות שטמנו כנגדם טרוריסטים עירקיים. הצוות, המונה שלושה חיילים בלבד, מתמודד עם מגוון רחב של פצצות וסיטואציות, וחווה על בשרו לא מעט מהזוועות שהמלחמה מזמנת לחיילים ולאזרחים כאחד. ככל שהסרט מתקדם עולה המתח, כמו גם ספירת הגופות.

הדבר המעניין ביותר ב"מטען הכאב" הוא מבנה התסריט המבריק שלו. לסרט, למעשה, אין עלילה מתמשכת וברורה כמו בסרט רגיל, בה בדרך כלל לגיבור יש מטרה ברורה הניצבת בפניו והוא חותר להשיגה. "מטען הכאב" בנוי מסדרה של אפיזודות מנותקות לכאורה, בהן הצוות יוצא למשימות ומנסה לנטרל מטענים, או נקלע לקרב. אין מטרה ברורה, ואין מכשול ממשי, אלא רק מצב רודף מצב. באופן זה, הסרט יוצר מסה של סיטואציות מורטות עצבים, ומציג בפני צופיו תמונה של מלחמה כסיוט שאין לו התחלה, אמצע או סוף.

הסרט צולם במצלמות כתף, וסגנון הבימוי והמשחק, כמו גם הבחירה בשחקנים בלתי מוכרים, מעניקים לו תחושה ריאליסטית חריפה. נדמה שזו אכן המלחמה, וכך הדברים באמת מתרחשים. כל מרכיבי היצירה (הצילום, הבימוי והמשחק) גם נעשו באופן מקצועי ומרשים, והופכים כל סיטואציה למיני-סרט מתח בנוי למופת, בו מככבים דמויות חד-פעמיות ומעוררות הזדהות. למרות מבנה התסריט הבלתי-שגרתי, קתרין ביגלו מצליחה לשבות את הצופה בקסמו המר של סרטה, ולהוביל אותו למקום בו היא רוצה אותו.

אנוכי, רובוט החבלה

במקום זה, למרבה הצער, גם מתעוררת הבעיה העיקרית. ביגלו, למרות כשרונה הניכר כבמאית, לא מצליחה להעניק ל"מטען הכאב" מטען אידיאולוגי המשתווה לתנופה האסתטית של הסרט. בעוד הסרט, לכאורה, יוצא נגד המלחמה באופן גורף, הוא עושה זאת לעיתים באופן שטחי וחד-מימדי. ביגלו מציירת את גיבור הסרט, רב-סמל וויליאם ג'יימס (רנר), כקאובוי אמריקני נערץ, גם אם קצת פוחז, שכל כולו גבריות מסוקסת. הוא יודע לפרק כל מטען בידיו החשופות, להתמודד ולנצח בכל קרב יריות, לשמור על חיי האזרחים העירקים התמימים ואף להגן על שמה הטוב של אשתו בפני עקיצותיהם של חבריו לנשק. אט-אט, נסחף הסרט להערצת הגבריות המיליטריסטית הזו, כדרך חיים ראויה, ואולי אף דרך החיים היחידה הראויה, לגבר האמריקני.

טכניקת הבימוי העיקרית בה ביגלו עושה שימוש, כאמור, היא יצירת עולם ריאליסטי והצגתו בפני הצופה כדימוי מדויק ואכזר של המציאות המלחמתית. אך מה שעשוי לעבוד על צופים אמריקנים, יעורר תחושת זיוף אצל רוב הצופים הישראלים. קהל צופים שרואה חבלנים משטרתיים ברחובות מאז גיל אפס, יודע שמאז המצאת הרובוט לפירוק פצצות אין חבלן שפוי שיתקרב באופן פיזי למטען שעומד להתפוצץ, ואם הוא בכל זאת מנסה לעשות זאת, הוא יזכה לאישפוז כפוי.

גיבור הסרט, לעומת זאת, מוותר מראש על שירותי הרובוט, ובוחר לנעוץ את ידיו בחומר הנפץ במקום לפוצץ אותו מרחוק, וחבריו רק מוחים על כך חלושות. קשה לדמיין שכך מנטרלים האמריקנים מטענים בעירק, והחופש האמנותי שבו נוקט הסרט בנוגע לטקטיקות צבאיות אכן עורר את ביקורתם המקצועית של אנשי צבא אמריקנים. כך מתגלה שתחת המעטה הריאליסטי הסוחף, מדובר בתרגיל קולנועי כמעט אבסטרקטי, שלוקח את חומרי המציאות האכזרית בעיראק, ויוצר ממנה פנטזיה מנותקת על גבריות אמריקנית, ללא הקשר מדיני, פוליטי או אף מציאותי של ממש.

בכותרת הפתיחה של הסרט ("המלחמה היא סם ממכר"), כמו גם בסצנת הסיום המבריקה, ביגלו מנסה לספר לנו על כמיהתה הבסיסית של התרבות האמריקנית לדם ולאלימות ממוסדת. עם זאת, בתהליך היצירה, כמו גם בפילמוגרפיה שלה (העמוסה סרטי אקשן גבריים), היא מתמסרת בקלות רבה מדי לגבריות האמריקנית האלימה. לאחר הצפייה ב"מטען הכאב" קשה שלא להעריץ את הגיבור, שכל כולו אל מלחמה שלבש דמות אדם, וכך גם להעריץ את המלחמה, בניגוד גמור למה שנראה ככוונותיה המוצהרות של הבמאית. "מטען הכאב" הוא הסרט הראשון שנעשה על המלחמה הנוכחית בעיראק שניתן לקרוא לו סרט טוב. עם זאת, הוא עדיין לוקה בכמה פגמים מרכזיים. לאחר וייטנאם, הוליווד חיכתה כעשור לפני שהחלה ליצור סרטים בעלי משמעות על אותו מלחמה. נראה שגם במלחמה הנוכחית, נצטרך לחכות כמה שנים לפני שנזכה לצפות ב"צייד הצבאים", "פול מטאל ג'קט" או "אפוקליפסה עכשיו" העירקיים.

אמש (ראשון) ב-21:30, ערוץ yes 1. החל מ-11 במרץ (חמישי) בבתי הקולנוע של "לב"