האסונות של ניניו

רצונו של ניניו לביים סרט המבוסס על חיי הוריו מובן ומוצדק. אברהם ניניו, אביו, היה במאי תיאטרון הבימה במשך שנים, ואמו, חנה בן ארי, היתה אחראית לאינספור תסכיתי רדיו וטלוויזיה במשך שנות חייה, המפורסם שבהם הוא לתוכנית הילדים הפולחנית "רגע עם דודלי". אבל מתוך רצון לשוות נופך אישי לפורטרט אותו הוא משרטט בסרט, הוא זונח את מוקד העניין שלו, ואת האלמנט שהופך את סיפורו האישי לחומר שראוי לבסס עליו סרט, ומה שהיה צריך להיות חגיגה של עולם התיאטרון, הופך לדרמה משפחתית עגמומית עד מדכאת.

מקלף את הפצעים

כל הדמויות ללא יוצא מן הכלל מלוהקות בצורה פנטסטית, וקבוצת השחקנים האיכותית מצליחה להפיח חיים בסרט ולגרור אותו הלאה גם כשהתסריט לא מספק יותר מדי נקודות אחיזה. משה איבגי משחק את הבמאי, ועושה עבודה וירטואוזית פשוט בגילום הדמות בשני גילאים שונים. בתו של איבגי, השחקנית המוכשרת דאנה איבגי, משחקת את גוני הבוגרת, ונותנת לאביה קונטרה הולמת, אם כי קצת דומה מדי לתפקידים קודמים שלה. יבגניה דודינה משחקת את אשתו של הבמאי, שנאבקת במחלת הסרטן, והחיוניות המתפרצת שלה מבלבלת לרגעים כשאין דרמה אמיתית שתכיל אותה, ומאיה כהן בת השבע בתפקיד גוני הצעירה חמודה, אמינה, ומשכנעת, ללא ספק שילוב נדיר.

מדוע בחר ניניו להתרכז דווקא בחלקים הקשים והלא נעימים בחייהם של הוריו ולאזכר בחטף בלבד את הרגעים היפים והטובים? אין לדעת. אולי מתוך נאמנות למציאות. אולי מתוך מחשבה שעודף מלנכוליה ועצבות תגרום לרגעים היפים לזהור בבוהק מסנוור יותר. אבל השורה התחתונה היא שחיים של עבודת בימוי ויצירה לא קיימים בסרט הזה, ורצף מכות איוב קשות ומרפות ידיים תופסות את מקומם. התחושה השלטת היא של מרירות וייאוש, אבל הצביטה אותה אמור הצופה להרגיש בליבו לנוכח חייו המוחמצים של הגיבור, וחייה של בתו בצל אביה, מסרבת להגיע.

הצופה מוזמן להתרגש מרגעים יפים וספציפיים של יחסים בין בני משפחה, שמועברים ברגישות וחוכמה. ניואנסים דקים הם לחם חוקו של ניניו, שמטעין כל סצנה בנופח אישי מורגש. וברור גם כי ניניו סחף אחריו את הצוות שלו, שמחויב לפרויקט בדיוק כמוהו, ומגייס גם הוא משאבים ניכרים. אבל החלקים השונים לא מתאחדים לשלם מספק, והציפייה לקרשנדו רגשי בסופו של הסרט נותרת ללא מענה אמיתי בפיתרון עלילתי מהוסס ומאכזב.