אוסקרב
מאבק הפסלונים בין "אווטאר" ל"מטען הכאב" אומנם צמוד ומרתק, אך לא פחות מאלו שקדמו לו - בין הותיקים, כמו "חלף עם הרוח" נגד "הקוסם מארץ עוץ" ועד ל"זה יגמר בדם" נגד "ארץ קשוחה"
אם נדמה לכם שלחברי האקדמיה יש עבודה קשה השנה בבחירה בין "אווטאר" לבין "מטען כאב", תדמיינו לרגע כמה קשה זה היה לו היה מדובר ב"חלף עם הרוח" מול "הקוסם מארץ עוץ" - כי זה בדיוק מה שקרה ב-1939. מסע קצר בזמן אל טקסי אקדמיה משנים קודמות חושף כמה רגעים דרמטיים במיוחד בהם נדרשו חברי האקדמיה לעשות בחירות שהיו מוציאות מדעתו כל לקטור שמכבד את עצמו.
1939: "חלף עם הרוח" נגד "הקוסם מארץ עוץ"
אז אם מישהו תהה פעם מדוע נחשבת 1939 לשנה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע כל מה שהוא צריך זה להעיף מבט לכיוון רשימת המועמדים לאוסקר הסרט הטוב של השנה המדוברת והתעלומה תתבהר מיד. "מרכבת הדואר" של ג'ון פורד כלול ברשימה הזו, כמו גם "נינוצ'קה" של ארנסט לוביטץ' ו"מר סמית' הולך לוושינגטון" של פרנק קפרה. אבל שלושת הקלאסיקות הבלתי מעורערות הנ"ל הן רק פילרים בדרך לקרב האמיתי, שניטש בין שתיים מיצרות המופת הגדולות של כל הזמנים, שאחת מהן היא עד היום הסרט הנצפה ביותר בהיסטוריה. רגע, ומה עם "אווטאר" וכמות המצלצלים הלא סבירה שהוא גרף? אז מדובר בנתון זניח שמורכב מכמות האנשים שצפו בסרט במהלך ההיסטוריה, שלא משתנה חדשות לבקרים כמו נתוני מכירות, שהם תלויי אינפלציה, ולפיו "חלף עם הרוח" הוא עד היום במקום הראשון. זו אולי הסיבה בעטייה הוא גם היה הזוכה של הטקס, בעוד "הקוסם מארץ עוץ" הסתפק בפסלונים על השיר והפסקול הטובים ביותר.
1951: "חשמלית ושמה תשוקה" נגד "אמריקאי בפריז"
וינסנט מינלי או איליה קאזאן? מחזמר צבעוני ונוצץ או דרמה אפלה וביקורתית? ג'ין קלי רוקד סטפס או מרלון ברנדו זועק "סטלה"? שאלות הרות גורל ניצבו בפני חברי האקדמיה בשנת 1951, אך בסופו של דבר הם בחרו ב"אמריקאי בפריז". בצדק? לא בטוח בכלל. עם כל הכבוד לסרט המבדר, ולפסקול המופתי של גרשווין שמלווה אותו, ההיסטוריה הוכיחה שהאדפטציה הקולנועית למחזהו של טנסי וויליאמס נותרה אפקטיבית ורלוונטית גם היום, בעוד "אמריקאי בפריז" התיישן משהו. אבל הבחירה של השופטים באותה שנה לחלק אוסקרים לויוויאן לי, קארל מאלדן וקים האנטר, או במילים אחרות, לכל השחקנים ב "חשמלית ושמה תשוקה" שהם לא ברנדו (למרות שהתפקיד של השחקן המופתי הוא הוא זה שבסופו של דבר הפך להיות אחד מרגעי המפתח של אמנות המשחק הקולנועי) מוכיחה שהם לא היו במיטבם.
1970: "קאובוי של חצות" נגד "קיד וקאסידי"
שתי התייחסויות ביקורתיות למדי לז'אנר המערבון ניתן למצוא ברשימת המועמדים של שנת 1970, כיאה לסרטים המייצגים שניהם את גל הסרטים האמריקאים המפוכחים והניסיוניים שזכה לכינוי "ניו הוליווד". בראשונה, הדרמה הבועטת של ג'ון שלזינגר, מגלם הגיבור, המגולם על ידי ג'ון ווייט, אבא של אנג'לינה ג'ולי בשבילכם, ג'יגולו מתחיל שמנסה לנצל את חזות הקאובוי שלו על מנת לזכות להצלחה בתחום העיסוק המפוקפק בו הוא בחר. השנייה היא מערבון לכל דבר, רק עם טוויסט מודרניסטי, שמדלג בקלילות בין הרפתקאות ילדותיות לדרמה בוגרת, ובסופו של דבר, טרגית. הזכייה של "קאובוי של חצות" בסופו של דבר, נראית מוצדקת גם היום, בטקס שזכה לאחוזי הצפייה הגבוהים ביותר בהיסטוריה של האוסקר.
1973: "הסנדק" נגד "קברט"
למרות הקונצנזוס הגורף שקיים כיום לגבי יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה, בשנת 1973 זכה "הסנדק" בשלושה אוסקרים בלבד, על ההופעה של מרלון ברנדו, על תסריט מעובד, ועל הסרט הכי טוב. כל המועמדויות שסרט הגנגסטרים האולטימטיבי לא קיבל נאספו לרשימת המועמדויות שנרשמה תחת שמו של "קברט", סרטו המוזיקלי של בוב פוסי, ששבר שיא במספר האוסקרים בהם זוכה סרט שלא זוכה באוסקר הסרט הטוב. את האוסקר של ברנדו אגב, לא ניגש השחקן לאסוף בעצמו, כי אם החליט לשלוח במקום את האינדיאנית סאצ'ין "נוצה קטנה" לקבל את הפסלון בשמו, ובדרך לשאת נאום בגנות הייצוג הלא הולם של אינדיאנים על ידי הוליווד, באחת השערוריות הגדולות בתולדות הטקס.
1978: "מלחמת הכוכבים" נגד "הרומן של עם אנני"
ג'ורג' לוקאס ווודי אלן, האם יש הפכים מנוגדים מהם? האחד הוא הג'יימס קמרון של שנות השבעים והשמונים, השני הוא במאי האינדי האולטימטיבי. הראשון מסמל את לוס אנג'לס, השני מסמל את ניו יורק. ושני הקטבים הקיצוניים הללו נלחמים ראש בראש על הכבוד הגדול ביותר של תעשיית הקולנוע עם יצירות המופת הגדולות ביותר שלהם. וודי אלן עם הסרט ה"רציני" הראשון שלו אחרי שנים של קומדיות, לוקאס עם האפוס עמוס האפקטים שגילה לנו את העולם המופלא של המרצ'נדייזינג. כל אותם מקטרגים שנהנים להלין על שטחיות האקדמיה ועל העדפתה למסחריות על פני תכנים מעמיקים ורציניים יותר, יופתעו לגלות שלפחות בשנה המדוברת, דווקא סרטו של וודי אלן זכה. כמו בכל הפעמים הרבות בהן אלן, משונאי האירוע הגדולים, היה מועמד או זכה, הוא לא הופיע לקבל את הפסלון.
1983: "גנדי" נגד "אי.טי"
קשה להכחיש את הדמיון הפיזי בין הגיבורים של שני סרטים שהצליחו, כל אחד בתחומו, להתעלות מעל הז'אנר שבמסגרתו הם פועלים. האפוס ההיסטורי של ריצ'רד אטנבורו, כמו גם תפקיד חייו של בן קינגסלי, היה שיר מזמור לסובלנות ולאחווה בין העמים, שהצליח לדבר גם לאנשים שעניינם בהיסטוריה שואף למינוס. דרמת החוצנים של סטיבן שפילברג הפכה את הסיפור המוכר של מפגש עם עב"מ לסוחט דמעות מחד גיסא, וסרט הרפתקאות מסעיר מאידך גיסא, וגרם לכל הסבתות בעולם, לא בדיוק קהל היעד הסטנדרטי, לראות את סרט המד"ב הראשון שלהן. למרות שבסופו של דבר "אי.טי" זכור יותר, "גנדי" הוא זה שזכה באוסקר, אם כי לנוכח המודעות לפועלו של המנהיג הדגול לה תרמה הזכייה קשה לומר שהיא לא מוצדקת.
2007: "ארץ קשוחה" נגד "זה יגמר בדם"
גם בעשור הקודם, שנגמר לפני שלושה חודשים, זכינו לצפות בלא מעט התמודדויות מסקרנות, כשהצמודה מביניהם היא ללא ספק הקרב בין סרטם האלים והמרשים של האחים כהן לבין יצירתו האפלה של פול תומס אנדרסון. נסיכי הקולנוע האיכותי נכנסו לזירה עם סרטי פשע מקוריים לחלוטין, שביחד עם מועמדים כמו "מייקל קלייטון" ו "סוויני טוד", הפכו את הטקס של אותה השנה לקודר ומדמם במיוחד. האחים כהן הלכו בסופו של דבר הביתה עם הפרס, וסרטם זכה גם בשלושה פרסים נוספים, שחקן משנה (חוויאר בארדם), תסריט מעובד ובימוי.