הבעת אמון

הפרטים היבשים: "Moon", בריטניה, 2009. להשכרה בספריות מובחרות, לא מתורגם. 97 דק'.

במאי: דנקן ג'ונס (בנו של דייוויד בואי, סרט ביכורים).

שחקנים: סם רוקוול ("גרין מייל"), קווין ספייסי ("החשוד המיידי").

מה הסיפור? עובד של חברת אנרגיה (רוקוול) תקוע לבדו במוצב מבודד בצד האפל של הירח, כאשר רק רובוט שירות (קולו של ספייסי) מספק לו חברה. ימים ספורים לפני סיום שלוש שנות שירותו שם הוא מתחיל להתחרפן.

במשפט אחד: "סולאריס" פוגש את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" עם נגיעות של "2001: אודיסאה בחלל".

אז למה כן?
כי הוא מוכיח שכל עוד יש סיפורים חזקים (או במקרה של "אווטאר", תקציב של מדינה בינונית), השמועות על מותו של ז'אנר המדע הבדיוני עדיין מוגזמות. העלילה מרתקת, ורגע לפני שהסיפור מתדרדר להזיה אפיסטמולוגית אתה קולט שכל מה שקורה, באמת קורה. עיצוב חללי משכנע לחלוטין. משחק מאופק ומשובח של רוקוול וספייסי. ובזכות העובדה שהוא מחזיר לתודעה את הלהיט מערבי כיתה ז', "The One and Only" של צ'זני הוקס.

ולמה לא?
כי הוא הורס לחלוטין את חוויית הצפייה ב-"פובידיליה", ניסיון ישראלי ראוי להערכה (אך מפוספס) לעסוק בסיפור על דמות בודדת הכלואה בחלל דחוס אחד.

הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל: מד"ב זה תמיד סרט בנים לא? או בנות מאוד מגניבות.

הדייט שתקע אותי: זו לא השכרת הדי.וי.די המתאימה לערב זוגי רומנטי. יותר בקטע של אחה"צ גשום ובודד בו תעשה הכל על מנת לא ללמוד למבחן.

מדד הזיקפה: לרוקוול סצנת מקלחת סוליסטית וחושפנית, ויש גם פלשבק חושני עם האהובה שנותרה בכדור הארץ, אבל "ברברלה" זה לא.

דם על הידיים: סרט מותח ומפחיד לעיתים, אבל לא אלים.

האורך דווקא כן קובע: 97 דקות, אורך מושלם לסרט קומפקטי שכזה.

בוטום ליין: גראונד קונטרול טו מייג'ור טום: נסה לעשות עוד כמה ילדים כל עוד אתה יכול, למה עושה רושם שהכישרון עובר בגנים.