שאטר אפ

למרטין סקורסזה, אחד מהבמאים האמריקאים הגדולים של המאה הקודמת, היה בסרטיו הנפלאים ביותר ("נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים" ועוד) אלטר-אגו בדמותו של רוברט דה-נירו. השילוב של השניים הצית ניצוצות שהתבערה הקולנועית שלהם מורגשת עד ימינו, והוליד סרטים שהפכו לקלאסיקה עוד בימי חייהם של יוצריהם. עם זאת, בשלב מסוים התפרקה השותפות האמיצה, וכל אחד מהשותפים הלך לדרכו. דה-נירו הלך ושקע לתפקידי משנה בקומדיות קלילות בסגנון "פגשו את ההורים", בעוד סקורסזה מצא לו אלטר-אגו חדש, כוכב קולנוע אחר ממוצא איטלקי-אמריקני (ממש כמו דה-נירו וסקורסזה), לאונרדו דיקפריו.

מאז ועד ימינו מנסה סקורסזה לשחזר עם דיקפריו את הלהבות של ימיו עם דה-נירו, אך ללא הצלחה יתרה. כמה מהסרטים של השניים היו טובים יותר ("כנופיות ניו-יורק"), כמה היו טובים פחות ("הטייס"), אבל אף אחד מהם לא ייזכר באותו האופן ש"נהג מונית" טבוע בזיכרון התרבותי הקולקטיבי יותר משלושה עשורים לאחר יציאתו לאקרנים. "שאטר איילנד", סרטם החדש של הצמד, מציג שפל חדש: בפעם הראשונה בקריירה, סקורסזה מביים סרט בינוני.

דיקפריו משחק בלש אמריקני קשוח בעידן של גברים אמריקנים קשוחים, שנות החמישים של המאה ה-20, שיוצא עם שותפו (מארק רופאלו) לחקור תעלומה בבית משוגעים הממוקם על אי מבודד בשם "שאטר איילנד". מדובר בבית משוגעים המיועד לחולים אלימים ומסוכנים, ואחת מהן, אישה שרצחה את שלושת ילדיה, נעלמה באופן מסתורי מתוך תאה הנעול. במהרה מתעורר בלבו החשד שרב הנסתר על הגלוי, שהפסיכיאטרים המנהלים את המוסד (בן קינגסלי ומקס פון-סידוב) מסתירים סוד אפל, והבלש שוקע אל תוך מערבולת של חשדות ופרנויות שגורמות לו (ולקהל) לפקפק בשפיותו. בין לבין, זיכרונות אפלים מימיו כחייל אמריקאי ששחרר את מחנה ההשמדה דכאו מתערבבים עם המציאות הקשה של בית המשוגעים.

אלטר-אגו? מה אתה, משוגע?

חולשתו העיקרית של הסרט טמונה בראש ובראשונה בתסריט הפשטני, הקלישאתי והצפוי מראש. לא ברור מה גרם לבמאי מוכשר ומתוחכם כמו סקורסזה לבחור בתסריט כה פגום, פרט לעובדה שהוא מבוסס על ספר שהיה לרב מכר. לעלילת הסרט יש כמובן טוויסט ופואנטה, אבל מדובר בטוויסט מהסוג הזול, ובפואנטה משעממת ובנאלית. לעומת התסריט, כישרונו האדיר וניסיונו הנרחב של סקורסזה ניכרים היטב בסצנות רבות. אלו באים לידי ביטוי בעיקר ביכולות בימוי המצלמה שלו וביכולתו להוציא משחקניו את המיטב; עם זאת, נטייתו הכללית של הבמאי לעבר הבומבסטי והמוקצן, בעיקר כשמצבו של הגיבור הולך ומתערער, מדגישים את פגמי העלילה במקום להסוות אותם. בתחילת הסרט, כשהטון הכללי עדיין מאופק ומעודן, הסרט מרתק. לקראת סופו, כשהמתח אמור דווקא לגבור, מתעוררת במקומו ציפיה קצרת רוח לכותרות הסיום.

בעיה מהותית נוספת, פרט לתסריט, היא שככל הנראה ב"שאטר איילנד" זה אין לסקורסזה משהו מהותי לומר לקהל שלו. מהסרט אמנם מבצבצת אמירה מעניינת על אמנות הקולנוע עצמה, על כך שהצופים בה עשויים לקבל גם את ההזיה הפרועה ביותר כאמת-לאמיתה בקונטקסט הנכון; אבל גם אם זו הייתה כוונתו המפורשת של היוצר, היא מופיעה רק באופן משני. הסרט מתעסק בפתרון התעלומה, ובאמירה השטחית ביותר על נפש האדם. סקורסזה מצטט בסרט באופן נרחב וידעני מגדולי הבמאים של הקולנוע, ובראש ובראשונה מאלפרד היצ'קוק. הוא מביים מותחן פסיכולוגי, ולא חושש ללוות כמה טריקים מהאמן הקולנועי הגדול מכולם, ועושה זאת באופן מקצועי וחכם. עם זאת, בניגוד לסרטיו הגדולים של סקורסזה, בהם הוא היה ראוי לצעוד צד-בצד עם אותם אמנים דגולים, ולעיתים אף להוביל אותם, ב"שאטר איילנד" הוא מותיר טעם מריר של במאי שמשתרך אחרי גדולים ממנו. אולי זה הזמן להעיף את דיקפריו, ולמצוא אלטר-אגו אחר.